שתי אוזניים וזנב – ראיון עם יעקב קאופמן

יעקב קאופמן נולד ב-1945 בברית המועצות ועלה לישראל כשהיה בן 12. הוא למד פיסול במכללה לאמנויות בבת ים והמשיך בלימודי עיצוב תעשייתי במכון ללימודי חוץ של הטכניון. במשך השנים הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם וזכה בפרסים רבים. הוא פרופסור לעיצוב, משתייך לסגל המרצים הבכיר של בצלאל ומעצב לחברות בינלאומיות.

"אני לא מאייר ולא קריקטוריסט", מעיד יעקב קאופמן על עצמו, "וכיוון שבדרך כלל אני עוסק בתלת מימד אז כשיש לי נייר ביד ואין לי עיפרון אני מקפל את הנייר לצורות שונות." תוך כדי הדברים הוא מקפל את הנייר המונח על השולחן וקורע אותו לריבועים בגודל הדפים המוצגים בתערוכה. זה נראה כאילו אינו יכול להפסיק. "יש כאלה שלועסים מסטיק", הוא מוסיף, "אני מקפל ומשרבט".

3000 שרבוטי חתולים מוצגים בתערוכה על פיסות נייר אחידות בגודל 7 על 10 ס"מ צמודים זה לזה, מהודקים, נראים כאילו הם נובעים זה מתוך זה בשרבוט אחד ארוך.

"בדרך כלל במדפסות או במכשירי פקס יש עמוד אחד שהוא כולו ריק חוץ משורה מודפסת אחת, ואני כ'אקולוגיסט ידוע'", הוא אומר בחיוך אירוני, "מקפל ומשתמש בנייר הזה".

מיה: למה דווקא חתולים?
יעקב: את האיורים הראשונים עשיתי לכבוד יום הולדתה של נועה הראל (וטרינרית ואשתו של המעצב התעשייתי עמי דרך). ציירתי 40 ציורי חתולים קטנים ועמי סידר אותם ויצר מהם פוסטר. אני עדיין חייב לה את האורגינלים. ובאמת אחרי התערוכה היא תצטרך לעבור בין הציורים התלויים ולזהות את החתולים שלה.

מיה: ולך יש חתול?
יעקב: אז יום ההולדת של נועה היתה מקפצה. מאז המשכתי לצייר חתולים בכל הזדמנות והיום יש כמה אלפים. את החתולים אני מצייר בדרך כלל לא בפוזות דרמטיות, זה כמו לעצב סמל.כן, אלכס החתול שלנו בן שלוש עשרה. וגם לו מוקדשת התערוכה. לו ולנועה הראל. ולעוד אדם אחד – פיני. איש מהשכונה שלנו שמאכיל חתולים. פיני הוא לא 'מאכיל חתולים' מצוי הוא משקיען אמיתי – בדלי ענקי הוא מכין להם תמיסה של בשר, ועורות ועוד כל מיני חלקים האהובים עליהם במיוחד.

מיה: אובססיה?
יעקב: זו ללא ספק תערוכה אובססיבית ואני חייב כבר לעשות אותה ולו רק כדי להפסיק לצייר חתולים.

מיה: מי שעוקב אחר התערוכות שלך, מגלה שאתה מחליף אובססיה אחת באחרת. אותה התחקות אחר המורפולוגיה והצורניות. אותם ניסיונות לפענח את שפה, אותו דקדוק פנימי
יעקב: אין ספק שהתערוכה הזאת ממשיכה את הקו שלי בהצגת תערוכות אובססיביות-חקרניות אבל ההבדל הוא שאת הרישומים האלה אפשר לעשות יותר מהר מאשר הטבעות שעסקתי בהן בתערוכה הקודמת או בכלי האלומיניום שהצגתי בעבר. אבל זו אותה תבנית צורנית. – איזו הצדקה יש לצייר עוד אחד, איזו הצדקה יש לרישום נוסף – כזה שיהיה שונה מהאחר.

בתולדות האמנות היו אמנים שעסקו במוטיב שחזר על עצמו והם פישטו אותו עד שהעלימו אותו כליל. זהו חקר של הדימוי. בחינה של השאלה ממה דבר מתהווה והאם הוא קיים כשלעצמו במנותק מהתערוכה.?

מיה: בתערוכות שאתה מציג בסטודיו שלך יש משמעות רבה גם לאופן ההצגה. הכול נראה כרוך זה בזה. ומה כאן?
יעקב: באוצרות של תערוכה כזאת עולות הרבה מאוד שאלות : האם להציג את כל הציורים כפי שהם או למיין? ואם למיין, האם להוציא את כל הרגילים ולהציג רק את היוצאים מן הכלל? בציורים השתמשתי בכמה טכניקות: בדיו, בעיפרון ובעט כדורי (שהוא הכי מאסיבי ואותו אני מעדיף) אבל ברור לי שמיון לפי טכניקה לא יהיה נכון.

אוצרות נובעת מאותו מנגנון יצירתי שממנו נובעות שאר היצירות וגם היא לעולם אינה נפסקת. זו הסיבה שביקשתי שהתערוכה הזו תהיה בסיכות על לוחות שעם, כדי שאוכל לערוך ולהעביר את הציורים תוך כדי תלייה ממקום למקום. בתערוכות שאני אוצר בסטודיו שלי גם שנה אחרי תליית התערוכה אני ממשיך למלא את הרווחים החסרים.

מיה: בדרך כלל הדמויות שאתה יוצר גם אם הן מחוט ברזל הן מאוד אנושיות. האם אפשר לזהות טיפוסים בחתולים שאתה מצייר?
יעקב: בתערוכת "המוקטנים" שהצגתי יצאו טיפוסים למרות הפיזיונומיה האחידה. בחתולים יהיו הרבה יותר טיפוסים.

מיה: ומה ההבדל בין החתולים שלך לחתולים שהיה מצייר מאייר?
יעקב: מאיירים בדרך כלל עוקבים אחר הצורך לספר סיפור. אני מחפש את הצורך לצייר ואני שואל שאלות כמו איך הוא מתהווה? מתי נרקם בו משהו שהופך אותו לחתול. האם 2 אוזניים וזנב הופכים אותו לחתול. ואם אין לו אוזניים האם הוא עדיין חתול?

מה פתאום אני מציג תערוכה כזאת, כאן בחולון? הוא שואל ועונה לשאלה שלא שאלתי. אני יכול לתרץ אותה בכל מיני סיבות. האחת היא שגדלתי בסביבה הזאת (בבת ים). על הגבעות האלה התרוצצתי כנער אז יש לי סנטימנט. חוצמזה, מטרידה אותי הקלסיפיקציה או הסוציולוגיה של האמנויות. החלוקה לאמנות גבוהה, אמנות נמוכה, אמנות מתעוררת או אמנות בדמדומים, וההפרדה בין אמנות לעיצוב. כל החלוקות וההגדרות האלה מעלות שאלות רבות שאנחנו כל הזמן דנים בהם. אבל בסופו של דבר זה לא משנה איך משהו מוגדר אלא מהן האיכויות של מה שמוצג.

מעשה נושא התערוכה אינו חתולים, אלא התחקות אחר תהליכים בהתהוות הדימוי. מתי הדימוי מזוהה ומתי לא, כלומר מתי חתול נהיה חתול? בתערוכה מוצגים חתולים שלא היו נחשבים לחתולים אלמלא הוצגו בסביבה של חתולים