ריאיון עם מישל קישקה – פרק שלישי

במסגרת העבודה על התערוכה "קומיקס קום איל פו: מישל קישקה מצייר לילדים קומיקס", נפגשו אסף גמזו ומישל קישקה לשיחה על תהליך העבודה שלו. הריאיון נערך במסגרת מעבר על חומרים מקוריים בסטודיו של מישל, וחלקים ממנו מובאים בתערוכה עצמה. להלן חלקים נרחבים יותר מאותה הפגישה.

פרק שלישי – אסטריקס, לוקי לוק והשפעות יצירתיות אחרות

לחלק הראשון לחצו כאן

לחלק השני לחצו כאן

א:זאת אומרת, כשאתה עושה קומיקס לילדים אתה גם רוצה להגיש לילד שמתעניין בזה, לא במפורש אמנם, אבל זהו בעצם ספר הוראות לאיך עושים קומיקס כמו שצריך.

מ:זה אולי טיפה מוגזם, זאת אומרת שמנסחים את זה ככה זה נשמע דידקטי.

א:לאו דווקא דידקטי. אולי…שליחות

מ: ראיתי בזה סוג של שליחות. הרגשתי שאני…לא הרגשתי, ידעתי! שאני גדלתי על ברכיים של תרבות אחרת וזה הבונוס שאני יכול להציע. כשעשיתי את הפוסטרים הראשונים שלי בשנה רביעית בבצלאל, ב-78 ,שנעשו במסגרת פרויקט 'שלושים שנה למדינת ישראל' אמרתי: 'אני אצייר את ישראל כמו שאני רואה אותה 'אאוט-סיידר' בלגי שהגיע לפה – כמה זה מצחיק וכמה זה צבעוני, רועש, שעיר ומסריח.' ועשיתי את מה שעשיתי…אבל אנשים שהסתכלו על זה אף פעם לא ראו מאייר ישראלי שעושה פוסטרים כל כך מורכבים, עם הרבה דמויות וכל כך הרבה צבע , אף אחד לא צייר כמוני. אני סומנתי כנציג של הקומיקס הפרנקו-בלגי בארץ. זה היה הייחוד שלי. זה היה קישקה. זה היה קצת ההבדל ובאיזה שהוא מקום, כשהתחלתי לעשות קומיקס, ועדיין לא כל כך התחברתי לדברים שעשה דודו גבע וגם לדברים של אורי פינק. אמרתי שיש לי 'אני מאמין' אחר. הרי לא יכולתי להפוך את עורי ולצייר כמוהם.

א: לפעמים אני קורא הרפתקאות מסוימות של "מיסטר טי", למשל הרפתקה שהוא הולך לקיבוץ והם נופלים לבור של גנבים.

מ:נכון.

א:אני קורא בזה את "טין טין". וכשהוא במערב הפרוע אני רואה "לוקי לוק". כשהוא באמריקה או בתקופת הצלבנים אני קורא "אסטריקס", במובן של…

מ:קומיקס היסטורי הומוריסטי.

א:בדיוק. האם מבחינתך זה היה ערך שאתה נותן לקורא? כמו שאתה אומר 'אני נותן לילד ברירה להיות מושפע גם מקומיקס פרנקו –בלגי' מבחינת סגנון הציור, האם אתה גם נותן לו רמזים למסורת הקומיקס שהשפיעה עליך כיוצר?

מ: אתה צודק. כדי לתת לסיפור הארוך הזה של "מיסטר טי" עמוד שידרה, לתת לו תוכן, אני כל הזמן ניסיתי להיזכר מה אני אהבתי כשהייתי ילד. "אסטריקס" שם ו"לוקי לוק" שם וכל מה שאתה מזהה נמצא שם וכמובן תהפוכות ומצבי מתח שהיו בקומיקסים שקראתי. למשל אחד הדברים שהיה הכי חשוב בתרבות הקומיקס הבלגית וגם הצרפתית במגזינים ובשבועונים זה שאתה צריך לדאוג שהפריים האחרון איפה שכתוב 'ההמשך יבוא' יהיה נקודת מתח מסוימת, כדי שלילד יהיה למה לצפות.

 

א:כמו בקומיקס שלא נגמר.

מ:מבחינה מסוימת כן, רק שהם סיימו אותו ואני לא. אני השתדלתי ב"מיסטר טי" כשאני מסיים סיפור להשאיר את הילד בציפייה להמשך. "מיסטר טי" נוצר עם כל הערכים החשובים בקומיקס: עלילה שהיא בנויה הכי טוב שאפשר, דיאלוגים מנוסחים יפה, ציור קלאסי, צביעה יפה, הרבה פרטים שאפשר גם רק להסתכל וליהנות ממה שמצויר ברקע וגם מאחורי הרקע, ושזה גם יעניין אותי כי החוק, אם יש חוק אחד בקומיקס – זה שאתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה. ואז מתקיימת ההבטחה שגם הקוראים יאהבו. אם אתה עושה את זה מתוך שיגרה ובלי הרבה התלהבות באמת שעדיף להיות במקצוע אחר אין לך מה לחפש במקצוע הזה. לכן הייתי מרתק את עצמי, והייתי גם מאתגר את עצמי כי כמו שאמרת בהתחלה, היום אם הייתי רוצה לעשות סיפור של מיסטר טי מגיע לניו-יורק עם אנייה מלאה במהגרים רוסים, דרך גוגל בלי לצאת מהחדר אני בונה את כל העולם הזה על נייר, בחצי יום עבודה. אז [בשנות ה-80] זה אמר לצאת מהסטודיו, לרדת לעיר, ללכת לחנות לבדוק ב'סטימצקי' האם יש להם ספר מתאים…את הצילומים שמהם ציירתי את ילדי הרחוב של ניו-יורק ואת נמל ניו-יורק ואת גשר ברוקלין, מצאתי במרכז תרבות אמריקה פה בירושלים. אמרתי להם מה אני מחפש, נמצא הספר, סימנתי לי עם חתיכת נייר בעמודים הרלוונטיים, ביקשתי רשות לצלם בתשלום בשחור לבן והלכתי הביתה עם הזירוקסים האלה. ז"א נדרש יום חיפוש דוקומנטציה בשביל ארבעה פריימים. אבל זה היה מאתגר. יכולתי פשוט לוותר על הפרק הזה. אבל לא! הייתי מציב לעצמי אתגרים ואומר 'איך אני עכשיו אמצא את החומר? איך אני אשתמש בזה? איך אני אצייר לילד סביבה של מקום אחר שזה זמן אחר שזה יהיה אמין, שהילד יאמין לי ויאמין לסיפור? שזה יעבוד עליו, שזה ירגש אותו, שזה יעניין אותו, שזה גם ילמד אותו קצת (אבל זה בדלת האחורית כי זאת לא מטרה ראשונה)?

בוא נדבר רגע על ה"קומיקס שלא נגמר". היום אני ניגש לזה אחרת מאשר הייתי ניגש בהתחלה. כבר יש לי 'מדד': כמות ההמשכים ששולחים ילדים. היום אני מקבל בין 40-80 המשכים פעם בחודש. יש כאלה שעושים פריים אחד, שניים, שלושה, ארבעה – זה תלוי, וכך אני רואה מה מעניין אותם. אני רואה איך הראש שלהם עובד, היום, אחרי כמעט חמש עשרה שנים. אם יש נושא שהוא נושא קצת סתום, קצת מורכב אני עושה משחקי מילים על הנושא ופותח את האפשרות לילדים לעשות את אותו הדבר, לשחק איתי במשחקי מילים.
הילדים של היום נורא מתוחכמים, והדיאלוגים מעניינים. בכל משלוח של המשכים שאני מקבל יש שלושה ש'מפילים אותי על התחת'. אני גם רואה את הגיל של הילד: "וואו!' אני לא הייתי מסוגל לחשוב ככה בגיל תשע או בגיל אחת עשרה! איזו ביקורתיות!" זה כל כך מעניין איך הם רואים דברים שאני רק היום רואה והם רואים אותם עכשיו, זה מדהים! זה מין דיאלוג בעיכוב של חודש כל פעם שאני מנהל עם חבורה של ילדים שאוהבים את המדור ורוצים לשתף אותי ומנסים לגרום לזה להתפרסם, ואני מנסה גם להסביר לכל ילד בכמה שורות למה ההמשך שלו מעניין.

א: אקט ממש חינוכי במובן הכי טוב של המילה. כלומר, אתה בעצם מדריך ילדים. אם אתה אומר שב"מיסטר טי" זה היה מתחת לפני השטח, כאן הרי אתה נותן להם אפשרות ללמוד באופן ישיר. כל חודש אתה אומר 'הסוף היה נהדר, הציור היה בסדר אבל הכתיבה הייתה מעולה. או לחילופין: קומפוזיציה נהדרת צבעוניות יפה…אתה ממש מדריך אותם אחד אחד מעל דפי העיתון.

מ:אני מניח שילדים קוראים את מה שאני כותב לכולם והם יכולים ללמוד מזה. זה כמו שאני עושה ביקורת בכיתה [בבצלאל, היכן שמישל מרצה במחלקה לתקשורת חזותית – א.ג.], יש עבודה אחת שיש לי הרבה מה לומר עליה, ברמת הרעיון ברמת הקומפוזיציה ברמת הסגנון ברמת הצבעוניות, ואני מרגיש שמה שאני הולך לומר תקף ל-25 הסטודנטים האחרים, ואני מבקש הקשבה מכולם 'אנחנו נדבר על העבודה הזו…ויש פה דברים שנוגעים לכל העבודה שלכם ואני רוצה שתקשיבו' זה פחות או יותר מה שאני עושה. אני כותב לכל ילד .. אני מנמק, אני מעודד , אני מברך ואחר כך יש תמיד איזשהו מכתב שמדבר באופן כללי על ההמשכים ועל הציפיה שיש לי מההמשכים הבאים שלהם.

א: לפני שנעבור הלאה אני אבקש ממך דוגמא לסיפור קומיקס טוב . גם אם הוא לא שלך.

מ: תראה, סיפור צריך להיות מרתק בכל רגע. הוא צריך להיות מרתק גם בהתפתחות העלילתית אבל גם בשפה החזותית כי הקורא – הוא קורא קומיקס. ספר קומיקס הוא ספר אבל הוא מצויר ובנוי בצורה כזו שאם אתה קורא את הטקסט בקריאה פומבית בלי להראות את התמונות, לא מבינים על מה אתה מדבר. הוא בנוי בצורה כזו שאם אתה רואה את התמונות, טובות ככל שהיו אבל לא יכול לקרוא את הטקסט כי אתה לא מבין את השפה למשל, אז אין לך את הסיפור. זה שני מרכיבים ברגע שאתה מפריד, ומבודד אחד מהשני, הסיפור לא עובד. זה מן תרכובת כימית נורא נורא מיוחדת. והקורא של הקומיקס זקוק לשני העולמות האלה, הוא צריך עלילה שמושכת אותו פנימה, באופן שהוא ירצה לדעת איך הסיפור מסתיים. ובנוסף אתה צריך בכל עמוד שיהיה גם עניין חזותי, עניין גרפי. העניין הגרפי יכול להיות בדבר מאוד מינורי, בפועל אנחנו מקדישים המון תשומת לב לסיפור, לתוכן, למלל: מה כתוב בבלון, איך כתוב בבלון איך כתוב מעל הבלון. בספרות אתה יכול להרחיב תיאורים מאוד יפים. אצל ס. יזהר למשל יש תיאורים שאתה פשוט נשפך מרוב יופי, אבל בקומיקס אתה אחראי גם על הפן החזותי ואתה צריך ליצור פה את החתונה, את ההרכב המצליח, ההרכב המנצח שבו אתה משקיע בוויזואלי אבל מפתח את העיקר בטקסט. אתה שומר לקורא גם מקום שלו, אתה נותן לו קצת מרווח ואתה נותן לו קצת להשלים דברים ש לא כתבת ולא ציירת. בעיקר צריך להיות משכנע, אמין, מעניין ומרתק כדי שתוכל לקחת את הקורא לתוך הסיפור.

א:מבחינתך כשאתה עושה קומיקס לילדים, במה הוא שונה מקומיקס למבוגרים? בייחוד למשל, עכשיו שהוצאת את הספר 'הדור השני' וברור שהוא יצירה למבוגרים…

מ:תראה, כשאני עובד לילדים אני לוקח כמובן מאליו כמה דברים: אחד שהילד שבי חי מאוד, ואני משתמש בו כדי לדבר עם הילד הקורא בגובה העיניים. אני לא מרגיש כל כך רחוק מעולם הילדות, זה עולם שהוא מאוד חי אצלי. מצד שני, אני מתייחס אל הילדים כיצורים מאוד אינטליגנטים ומאוד רגישים, אני רואה את ההמשכים שלהם, אני רואה איזה בגרות יש להם ואני מנסה לשחזר איזה מין ילד הייתי בגילם… הם הרבה יותר מפותחים ממה שאני הייתי. בעצם, אין הרבה הבדלים מהותיים. אני פשוט פחות רציני…"

התערוכה "קומיקס קום איל פו: מישל קישקה מצייר לילדים קומיקס" תעלה במוזאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בשלושים לאוקטובר