ראיון עם מושיק לין זוכה פרס דוש 2011

פרס דוש לקריקטורה לשנת 2011 יוענק בחודש דצמבר לקריקטוריסט והמאייר מושיק לין, המפרסם קריקטורה יומית בעתון "מעריב", על מפעל חייו המרשים. הפרס, על שמו של הקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש, יוצר הדמות "שרוליק", ניתן ליוצרים מצטיינים בתחום הקריקטורה בכלל והפוליטית בפרט בעיתונות הישראלית. קרן הפרס הוקמה ביוזמת משפחת גרדוש ובשיתוף עיתון מעריב ועיריית תל אביב-יפו. עד כה זכו בפרס פרידל שטרן, עמוס בידרמן, שמואל כץ ומישל קישקה.

מתוך התערוכה "לא רק סמל"

נפתח בשאלה פילוסופית – מהו תפקידו של הקריקטוריסט לדעתך?
כמו הילד בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים": זה שרואה את השחיתויות והחוליים וצועק שהמלך עירום כדי לעורר את הציבור. תפקיד הקריקטוריסט הוא בין היתר להשמיע לאותו ציבור שאני מאמין שדעתו היא הנכונה שהוא לא לבד, להראות שיש תומך בתחושת הבדידות שנוצרת בעקבות ההרגשה שאין מי שניתן לחבור אליו כדי לשנות את המצב.

מתי התחלת לצייר קריקטורות?
אני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי, הגננת שלי הראתה לי ציור שציירתי כבר בגן. קריקטורות פוליטיות התחלתי לצייר בערך בגיל 15, מוקדם מאד. זה התחיל עוד לפני כן, באופן לא מקורי וכמו אצל הרבה קריקטוריסטים, מקריקטורות של מורים ותלמידים.

תוכל לספר לנו על תהליך העבודה שלך?
מישהי שאלה אותי אתמול ברחמים– איך אתה מסוגל עדיין לקום בכל יום ולצייר עוד ועוד קריקטורות? השבתי שאני קם עם תשוקה אדירה בלב ועם תענוג עצום: זה בשרירים, בעיניים, בכל איבר שבגוף. לשגרה יש גם הרבה בונוסים: הקריקטורה היומית תורמת לשיפור בתהליך היצירה, בטכניקה, במקצועיות ובדיוק. אם אשתמש במטאפורה, אני צריך לקלוע על התפוח שעומד על ראשו של הילד ונדרש למיומנות גבוהה. בשנים האחרונות אני משקיע בהנחלת המקצוע, בשיתוף ילדים ונוער בעולם שאני חי בתוכו. אני פוגש אנשים מוכשרים שרוצים להגיע לתוצאה מיד ועכשיו. וכשאני מסביר שזה עניין של אימון רובם לא יודעים על מה אני מדבר. לדוגמא: הבן שלי ביקש שאצייר את מנהל בית הספר שלו לקראת סיום לימודיו, ובהתבוננות בתמונותיו גיליתי שקשה מאוד לצייר אותו. לא הייתי שלם עם הסקיצות, השקעתי בעניין שעות, ואחרי יומיים אמרתי שמהסלע הזה מים לא יצאו, כי צריך עוד תמונות. אחרי כמה ימים הוא אמר לי "כמה אתה משקיע?" אמרתי לו שזו מילת המפתח: כך אני שלם עם עצמי שעשיתי את המקסימום האפשרי.

איך נוצר הרעיון לקריקטורה היומית?
אחרי אלפי קריקטורות, לצייר קריקטורה יומית זה כמו להשתתף באליפות ישראל בריצה למאה מטר כל יום מחדש. זה שזכיתי הרבה פעמים לא מבטיח לי דבר לגבי הבוקר הבא. התחרות היא מול עצמי, והיא מחייבת להבין שאי אפשר לצייר את הקריקטורה הכי טוב בעולם בכל יום. לדוגמא, הבוקר שמעתי ברדיו על שביתת הרופאים. ציירתי סקיצות בנושא, אבל לא הייתי שלם איתן. אבל אז שמעתי על פולארד שאביו נפטר- וטראח! הברקה! ואז הסקיצות של הרופאים זזו הצידה. צריך ללכת גם עם הלב, וגם עם הקסם של הברקה שאתה לא יודע מאיפה זה בא.

אילו קריקטוריסטים השפיעו על יצירותיך ?
כילד השפיע עלי בעיקר אריה נבון, יש לו קו יפהפה, ודוש (קריאל גרדוש) שראיתי בעיתונים של ההורים. נחום גוטמן הוא אהבת נפש: סיפוריו ואיוריו, הפשטות, החדות והאנושיות של הקו שלו. מאייר נוסף שאני אוהב אהבת נפש הוא שמוליק כ"ץ: כשפגשתי אותו בפעם הראשונה זה היה מוזר, כי כשהייתי ילד לא חשבתי שאפגוש את הצייר של סדרת "חסמב"ה". הקריקטוריסט הצרפתי דקלוזו – בקו פשוט מתמצת פילוסופיית חיים, אחרים היו צריכים לכתוב ספרים כדי להעביר את אותו הרעיון. מאוד השפיעו עלי קריקטוריסטים שלא הכרתי את שמם, מהמגזין הסאטירי הרוסי "קרוקדיל". לפני שנים רבות מישהו לחש על אוזני שבפרידמן ספרים אפשר להשיג את הקריקטורות של בורדילו. היום הוא בכל מקום, אך כשראיתי בפעם הראשונה את ה crazy cowboy שלו הייתי יחיד סגולה. בתחום הפורטרט – שלישיה צרפתית, מולטייה, ריקור ורורשוואה שביצעו יחד תחקיר וסקיצות במקביל כשבכל פעם מישהו אחר צייר את הפורטרט הסופי

ציינת את דוש בתור אחת מההשפעות שלך: האם אתה מרגיש שהזכייה בפרס דוש הינה סגירת מעגל?
בדיוק כך. כשהייתי נער אימא שלי קבעה פגישה עם דוש, שביקש שאשלח לו לפני כן קריקטורות. הגעתי לבית מעריב מאד נרגש – הוא ישב במשרד מאחורי שולחן גדול, ועליו שלוש ערימות של הקריקטורות. על ערימה אחת היו מסומנים בעפרון איקסים קטנים, שסימנו שהקריקטורות היו "בסדר". על ערימה שניה היו סימני שאלה, ועל השלישית סימני קריאה – שסימנו שהקריקטורות היו טובות! בפגישה דוש הציע לי לרכוש השכלה גבוהה, ולא גרפיקה או ציור. התאכזבתי כי רציתי משהו פרקטי, אך זו המלצה מאד נכונה לקריקטוריסט פוליטי כיוון שהלימודים תורמים ליכולת לגבש עמדה ולהתייחסות מעמיקה.

מהי הביקורת הכי מפתיעה שקיבלת על קריקטורה שלך ?
אריה גוס, שהיה המומחה של קול ישראל לענייני ערבים, קיבל את הקריקטורה היומית שלי מרשימת התפוצה, רצה להביע התפעלות ושלח מייל של שלושה סימני קריאה. ממש אהבתי את זה! בנוסף, בנימין נתניהו הגיש תביעה נגד מעריב ונגדי אישית על סך מיליון ש"ח. זוהי סוג של ביקורת שלדעתי אומרת – הגזמת, הלכת רחוק מדי. הייתי מקבל ביקורות סותרות: היו מבקרים אותי על כך שאני רחמן מדי, פחות מדי אגרסיבי – ואחרים היו אומרים לי שזה מה שהם אוהבים: שאני נוגע בנקודות כואבות, אבל דוקר מבלי לסובב את הסכין. גם כשאני מבקר בחריפות אני לא שונא.

מתוך התערוכה "לא רק סמל"

ולשאלה האחרונה: אם היה לך תקציב בלתי מוגבל לכל פרויקט שהוא – איזה פרויקט היית מעוניין לעשות ?
את סיפור חיי, אבל לא לצייר אלא לכתוב. הכוונה לא לביוגרפיה, אלא לסיפור שמשתמש בחומרים רחבים מתוך החיים שלי. הייתי רוצה להשתמש בחומרים אותנטיים, שיש להם ביטוי מרוחק בקריקטורות שלי, בדברים שאני כותב ולא מראה לאף אחד. יהיו ציורים ותיאורים ויזואלים במילים. החשיבה שלי מאד ויזואלית, אני חושב תמונות. פעמים רבות בחיי האישיים מצב אנושי, חברתי מורכב שנראה ללא פתרון התפענח והתבהר באמצעות מטאפורה ויזואלית. זו תחושה של הקלה, כמו חבר או פסיכולוג שנותן קצה חוט.