ראיון עם כריס וור

כריס וור נחשב לאשף העיצוב הניסיוני בקומיקס – ספריו הם שילוב מדוקדק בין סיפור מורכב, איור, קליגרפיה ועיצוב גרפי והם נחטפים מהמדפים והופכים מיד לפריטי אספנים. לפני כעשור זכה וור להפוך למרכז תשומת הלב של סצנת הקומיקס העולמית בזכות ספרו "ג'ימי קוריגן הילד החכם בעולם", שהיה לספר הראשון שזכה בפרס הגרדיאן היוקרתי. הסיפור שהופיע במשך שבע שנים כסטריפ בעיתונות ונכרך לספר עב כרס החולש על פני ארבעה דורות ומתאר בדידות, ניכור, חרדת נטישה וילדות חסרת שמחת חיים.

סגנונו האיקוני והגיאומטרי מדוייק ונראה דיגיטלי, אך הוא מצוייר כולו בטכניקות מסורתיות מלבד הצבעים שנוספים במחשב. שפת העיצוב שלו שואבת את מקורותיה מקטלוגי וינטג' ישנים, לוחות משחק, ספרי לימוד ומוצרי קוסמטיקה והיא יצרה במשך השנים גישה חדשה לסיפור הקומיקס.
פריסת העמודים האופיינית לוור צפופה מאוד והקריאה בהם מפותלת כל כך עד שבמבט ראשון היא יכולה להראות בלתי אפשרית, הנחיות להמשך הקריאה ניתנות בחצים, כיתוב ורמזים עדינים אחרים. לצד הסיפור הוא משלב דפי גזירה ומי שיעז לעקוב אחר ההוראות ולהשחית את הספר יוכל לבנות דגמי קרטון של רובוטים או מתקני אנימציה זעירים.

לפני כחודש יצא לאור הרומן הגרפי "Building Stories". הגדרתו כרומן גרפי, לא ברורה מאליה, מדובר באסופה של ארבע עשרה עבודות בגדלים שונים, מחוברות במידות חריגות ועד פוסטרים, שבמרכזן מופיעה בחורה בודדה, ללא שם שתוהה האם לעד תשאר לבד. היא בסופו של דבר מתחתנת ואף מביאה ילד לעולם. את העבודות ניתן לקרוא ללא סדר ליניארי והם מונחות במעין קופסת זכרונות שמאפשרת עלעול אקראי. כשראה חברו הקומיקסאי, צ'ארלס ברנז, את הפרוייקט בשלמותו אמר: "עכשיו אני מבין למה היה לך קשה להסביר לי כששאלתי אותך לפני כמה חודשים על מה אתה עובד".

כריס וור (מימין) ומעליו פריסת הרומן הגרפי Building Stories

למרות שיעור קומתו של כריס וור בעולם הקומיקס הוא צנוע וחביב. פגשתי אותו לשיחה קצרה במסגרת כנס קומיקס בשיקגו ושאלתי אותו מעט על עבודתו.

איך אתה כותב סיפור?
יש לי רעיון כללי ומעורפל כשאני ניגש לפרוייקט והוא בדרך כלל מתפתח תוך כדי העבודה. זה מתחיל מדחף פנימי וממשיך באופן אינטואיטיבי לסיפור. אני מגלה את האיור תוך כדי הכתיבה, זה יוצא תמיד מהזיכרון בצורה מסודרת וככל שאני מנסה לארגן את זה זה מתבלגן.

איורים קפואים נתפסים מיושנים כיום לעומת אנימציה, האם זה ישפיע לדעתך על קומיקס בשנים הקרובות?
זו שאלה מעניינת. האם אנשים מעדיפים אנימציה על איורים קפואים? אני חושב שתמונה עומדת מאפשרת למתבונן לחשוב עליה יותר, קומיקס מאפשר גם תנועה קדימה ואחורה בקריאה. אולי אחד האתגרים שעומדים בפני יוצרים כיום הוא למצוא את המקום שעדיין מייחד קומיקס. אחד הדברים שאני אוהב בקומיקס הוא שאני יודע שיקרא אותו אדם אחד, לעצמו, ושהחוויה תהיה אישית מאוד.

האם אתה אוהב את העבודה שלך?
לא ממש. כשאני מסתכל על עבודות שלי אני עדיין רואה בעיקר את הטעויות הקטנות. אני מקווה שלדברים שאני יוצר יש ערך כלשהו, אך מקומם של אחרים לקבוע את זה.

איך אתה מתייחס לפריסת העמוד ולצבע?
אני חושב שסיפור שמפורק לתמונות הוא הדרך בה אנחנו זוכרים אירועים. אחת הסיבות שבגללן אני משתדל שהספר יהיה כמה שיותר יפה היא על מנת לסתור את מה שעובר בראשן הקודר של הדמויות שלי, אני מנסה להראות שאולי המצב לא כל כך רע, שהעולם יכול להיות מקום יפה. אני לא מתכנן מראש כיצד עמוד יראה, אין דרך שבה אני יכול לתכנן עמודים כל כך מורכבים, אני פשוט נותן למח שלי תוך כדי יצירה להניח תמונה אחר תמונה ולארגן את הדף בצורה הזאת.
לגבי צבע, אני משתמש בו באופן טבעי, נאמן למציאות, אך גם משתדל לחשוב עליו כחלק מהסיפור וכמשהו שמאחד אותו. זו ההזדמנות האחרונה שלי לאחד את החלקים השונים ולהקל על הקריאה על מנת שהיא תהיה אינטואיטיבית ככל שניתן.

ולסיום, מהי העצה שתתן ליוצרים צעירים?
אל תקחו את עצמכם ברצינות רבה מדי.

מימין בנייני העיר שיקגו בה וור מתגורר ויוצר. משמאל אחד הדימויים המוכרים מתוך הרומן הגרפי Jimmy Corrigan, סופרמן מזנק מהגג.