ריאיון עם יוחנן לקיצביץ'

המאייר והאנימטור יוחנן לקיצביץ' הוא מעין נוכח-נפקד בזיכרון הקולקטיבי של אלו מאיתנו שחצו את גיל 30. לדוגמא – רבים מכם ודאי זוכרים את הבובות צ'ומפי ואינשם או את הלוגו עם הבית והברוש ששימש בקביעות כרקע לגדי טאוב ולאחרים באולפן תכניות הילדים והנוער -למעשה מדובר בלוגו של יוחנן. למרות זאת בטוחני גם שלרבים מכם השם יוחנן לקיצביץ' לא אומר הרבה. כנראה ככה זה כשאתה פועל שחור של איור ואנימציה ברשות השידור (במקצוע הזה 'פועל שחור' זו מחמאה. כמה מאיירים שכירים אתם מכירים?).

לקיצביץ' נולד בשנת 1943 ביוגוסלביה ועלה לארץ ב-1951. את לימודיו בבצלאל סיים ב-1971 ומיד בסיום לימודיו הצטרף לטלוויזיה הישראלית בה עבד (כ-33 שנים!) עד 2005. ברשות השידור שימש כמעצב, מאייר, לעיתים אפילו כתפאורן ובעיקר כאנימטור. במהלך השנים הוא יצר לא מעט "פתיחים " מונפשים עבור תוכניות שונות. שתיים מהתכניות שבהן היה אחראי על ה'ארט' זכו בפרס ישראל: 'שלוש, ארבע, חמש וחצי' ו-'ניקוי ראש' (בה עבד יוחנן על האנימציה במקביל ובשיתוף עם יוסי אבולעפיה החל מעונתה השנייה.)
במקביל פרסם לקיצביץ' אין-ספור קריקטורות ואיורים לעיתונות (בעיקר בעיתונים "חדשות" ו"מוניטין"), אייר ספרי ילדים רבים ועיצב דמויות נודעות ('שוש' למשל).

הוא ישראלי כבר מגיל 8 אך ניכר שיצירתו לא התנתקה לגמרי מן הקור המזרח-אירופאי. איוריו טבולים בציניות ולדמויות שלו יש לרוב מבט לעגני וחד בעיניים. השפעות מקומיות על יצירתו של לקיצביץ' – קשה למצוא, לעומת זאת טומי אונגרר וסול סטיינברג הם מקורות השראה שעשויים לקפוץ לראשיכם כאשר מעיינים ביצירותיו. לקיצביץ' הוא גם חסיד גדול של צבעי-מים וגם כאשר הוא מחליף מדיות וסגנונות צבעי המים כמעט תמיד שם.

כאמור, יוחנן מילא תפקיד חשוב בתכנית המיתולוגית 'ניקוי ראש', אז לכבוד חגיגות 40 השנה ל'ניקוי…' ישבתי לראיין אותו בפאב הירושלמי הקבוע שלו. עם כוסית וויסקי ביד אחת, פנקס סקיצות ביד השנייה וחיוך דק משוח דרך קבע על פניו – יוחנן שמח להעניק לי כמה תובנות על המקצוע ועצות לחיים…

 

הי יוחנן. מה נשמע? מה מעסיק אותך בימינו?

הכל מצוין. אני בפנסיה, אבל כרגיל מצייר המון. לא מזמן סיימתי לאייר מדריך-תיירים, כל האיורים צוירו על גביי מעטפות מארצות שונות, זה שוב הזכיר לי כמה לכל סוג של נייר יש אפקט אחר. אני מאייר הרבה ספרים. זו אמנם 'עבודה' אבל עבודה כיפית, אני עושה רק מה שאני אוהב.

מה אתה יותר? מאייר או אנימטור?

מעולם לא הגדרתי את עצמי כאנימטור. אני צייר. אמנם עשיתי בחיי מעל 200 אנימציות, אבל זה בא מתוך התנסות איורית-אמנותית. בטלוויזיה היה הרבה חופש אמנותי. כמו באיור, גם באנימציה תמיד השתדלתי לעניין את עצמי ולגוון בטכניקות. כשעבדנו על אנימציות ברשות השידור הרגשנו הרבה פעמים שאנחנו קצת ממציאים את הגלגל. כבר שנים שלא עשיתי אנימציה…

האם במהלך ילדותך, ביוגוסלביה, נחשפת לאנימציה או לקומיקס?

לא ממש. כל העניין האמנותי לא היה כלל במודעות של הוריי או של אף אחד אחר בתקופה ההיא. גם אחר כך, כשבאתי לארץ, לא חשבו לשלוח אותי לחוג. אבל במובנים רבים ידעתי לצייר עוד לפני שידעתי ללכת. בבית ילדותי לא היו אפילו ניירות ותמיד הייתי תולש את הדף הריק שיש בתחילת הספר כדי לצייר עליו.

אבל למרות זאת, כבר כמה אנשים אמרו שמזהים השפעות מזרח אירופאיות בעבודותיי. ייתכן מאד.

האם יש משהו שלעולם לא תסכים לצייר?

כן. ספרים מוזמנים עבור אנשים פרטיים, ספרים שאמהות כתבו עבור הילדים שלהן במתנה. עקב הסייג הזה שהצבתי לעצמי יוצא שאני דוחה הרבה עבודות.

האם יש פרויקט שלך שאותו אתה מוקיר ואוהב במיוחד?

הבייבי שלי הם ספרי הסקיצות שלי. אני תמיד אומר שיום אחד אני רוצה להגיע לרמה של הסקיצות שלי. באיזשהו שלב הצגתי תערוכה בוושינגטון ויצא מזה ספר שנקרא MY SKETCH
BOOK"שהוא בעצם הקטלוג של התערוכה ההיא ואני מאד גאה בו.

במבט לאחור, יש משהו שאתה מתחרט עליו?

מתחרט זו מילה גדולה. נהניתי מכל רגע, הקריירה שלי הייתה ועודנה כיף גדול. אולי בנוגע לזכויות היוצרים של הדמות "שוש" הייתי צריך להתנהל קצת אחרת, הפסדתי הרבה כסף כי זכויות היוצרים על הדמות היו שייכות לרשות השידור. אולי אם הייתי עומד על המשמר קצת יותר ומנסה להתמקח הייתי מרוויח משהו, אבל שטויות, אני לא מתבכיין.

הספר "כלוב הזהב" שהוצאת לפני כמה שנים הוא בעצם ספר איורים. האם באיזשהו שלב שקלת ליצור את 'כלוב הזהב' כקומיקס של ממש?

יצא לי לעשות גם קומיקסים של ממש בחיי, אבל במקרה של "כלוב הזהב" האופציה לא עלתה. האיורים האלו נוצרו במקור לפני כ-30 שנה, הם היו מדור בעיתון, הספר הוא בעצם איגוד של המדור ההוא.

בתור מאייר בפנסיה. האם יש לך עצות פיננסיות, או סתם עצות, שאתה יכול להשיא לצעירים מהתחום?

אין לי עצות פיננסיות. הייתי שכיר המון שנים ואני מברך על כך.

עצות מקצועיות – ללמוד הרבה רישום, חייבים בסיס חזק בזה. ולא לפחד מהנייר, מי שאוהב את זה וזה בעצמותיו – שיעשה את זה. אין יום שבו אני לא מצייר, אני כל הזמן רושם, כל הזמן משרבט. למרות שיש משהו שאני אפילו יותר אוהב לעשות – לבשל. גם זו אמנות אמיתית.

מה דעתך על כך שככל שהזמן עובר האיור נהיה יותר ויותר ממחושב?

זה עוד כלי ויש מקום להכל. אני אמנם מצייר ביד וגם צובע ביד אבל אחרי השלבים האלו אני משתמש במחשב המון, אני כבר ממש שולט בפוטושופ. אין מה להתרפק על הנוסטלגיה. עם זאת, בהקשר היותר טלוויזיוני, אני מרגיש שגרפיקאים בטלוויזיה הם כבר לא יוצרים אלא רק טכנאים, ובכלל, עניין היצירתיות מאד ירד בטלוויזיה המסחרית, כל הריאליטי שממלא את המסך זה איום ונורא, אבל זה כבר נושא אחר…

והאם לדעתך העידן הדיגיטאלי ישפר את מעמד המאיירים?

ימים יגידו. אני יכול לומר לך שאני פחות נוטה להתרשם מגימור של איור. אני רואה את השלד, הקו הבסיסי מדבר אליי. אני למשל, עובד מאד מהר, וזה גם בגלל שאני מעריך מאד את הטריות והראשוניות.

למה אתה מקשיב בזמן העבודה?

אני כמעט תמיד עם מוזיקה ברקע. מקשיב להמון סגנונות – מוזיקה עברית, ערבית, מרוקנית…אני חולה על ה'רולינג סטונז', אוהב את 'גאנז אנד רוזס'. בגזרת הג'אז – בילי הולידיי מופלאה. בגזרה הערבית יותר – סמירה תאופיק או אום כולתום. בעברית אני פחות שומע להקות, יותר זמרים כמו אריק איינשטיין המצוין.

רבים מאיתנו גדלו על התכנית "שלוש, ארבע, חמש וחצי" בה כיכבו הבובות צ'ומפי ואינשם שעיצבת אתה. האם הרעיון לעצב חמור וחייזר היה שלך? למה דווקא חמור וחייזר?

הייתי מאד מעורב בתכנית ההיא, לא רק בעיצובי הדמויות, גם בעוד כל מיני איורים ואנימציות.את צ'ומפי ואינשם אני אמנם עיצבתי לגמרי, אבל הפורמט של התכנית במקור היה דרום-אפריקאי, גם שם היו חמור וחייזר אבל הם נראו שונה מאד. העיצובים שלי הקפיצו את כל הפורמט.

אז לסיכום, בסך הכל אתה מבסוט מהחיים?

כן. בדרכי. איך אומרים? "גם תולעת בתוך תפוח רקוב שמחה בחלקה" (צוחק).