מרים קייטין – ריאיון
מרים קייטין, אומנית זוכת פרסים, החלה לפרסם רומנים גרפיים רק בשנים האחרונות, בגיל מאוחר יחסית ליוצרים אחרים. שני ספריה – We were on our own, המספר כיצד ברחו היא ואימה מבודפשט במלחמת העולם השנייה, ו- Letting it go, על נסיעתה לברלין לבקר את בנה ולחתום על מסמכים שיאפשרו לא לקבל אזרחות אירופית, יצאו בהוצאת Drawn & Quarterly היוקרתית. מרים ביקרה במוזיאון בקיץ שעבר במסגרת התערוכה "שובו של האוריגינל", ותציג שוב במוזיאון בקיץ הבא, במסגרת התערוכה על תנ"ך וקומיקס. ניהלנו ריאיון קצר עליה ועל עבודתה כאשר הייתה כאן.
איפה נולדת?
נולדתי בשנת 1942 בבודפשט. אבי כבר היה אז חייל בצבא ההונגרי. ביוני 1944, הגרמנים נכנסו לבודפשט וחיילים יהודים הונגרים הפכו לעובדי כפייה. אמא שלי קנתה תעודות מזויפות וברחנו מהעיר עד לשחרור ב-1945. חזרנו אז לבודפשט ונשארנו עד 1957, אז עלינו לארץ.
מה עשית כאן?
לאחר שנת לימודים באולפן ובבית הספר בקיבוץ יד מרדכי מצאתי את דרכי לתל אביב, לסטודיו של האחים שמיר. שם עבדתי כשוליה עד שהתגייסתי לצבא. בצה"ל הייתי במחלקת עזרי אימון, שם גם עסקתי בגרפיקה.
דף מתוך "We were on our own", הוצאת Drawn & Querterly
מתי החלטת לעסוק בציור ואמונות באופן מקצועי?
תמיד ציירתי, מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר אחרי המלחמה כשהייתי רק בת 3. לאחר מכן, תמיד אהבתי את האמנות מסחרית. אהבתי להסתכל על פוסטרים, פרסומות והצורה שבה חבילות עוצבו. לרוע המזל, אני אף פעם לא למדתי אומנות, גרפיקה או עיצוב באופן מקצועי.
איך הייתה חווית העבודה בסטודיו של האחים שמיר ועם אומנים ישראלים אחרים?
האחים שמיר היו מאוד אדיבים ולימדו אותי המון. הם גם שילמו עבור שיעורי עברית נוספים ושיעורי ערב באומנות גרפית באורט. עוד שני אומנים שהשפיעו עליי רבות היו צבי נרקיס, שהיה מגיע למילואים בצריפין ביחידה שלנו, ואבנר כץ שגם כן שירת איתי.
אחרי הצבא כולם החלו לנסוע, ואני עליתי על סירה לניו יורק. זה מקום שבו הכרתי את בעלי. כיון שלא היו לי שום מחויבויות בארץ, נשארתי בארה"ב.
מה הביא אותך לכתוב ולצייר "We were on our own"?
הסיפורים שאימא שלי סיפרה לי על המלחמה ועל גורלם של בני המשפחה שלנו תמיד היו בראש שלי, נוכחות לא קרואה ולא רצויה. הם התחננו להיות מסופרים. לאחר שציירתי כמה סיפורים קטנים על הזמנים ההם אחרי המלחמה, עדיין לא רציתי לגעת בנושא, אבל השאלה תמיד הייתה תלויה באוויר: איך שרדת? לא רציתי לגעת בזה בגלל אמא שלי. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: למה אני מחכה בדיוק? גם לא נעשיתי יותר צעירה.
שער הרומן הגרפי "Letting it go", הוצאת Drawn & Querterly
מהו תהליך העבודה שלך?
אני עושה קצת תכנון מאוד גס ונותנת לדברים לקרות. אני כותבת ומציירת בו זמנית. בעבר, נהגתי לצייר ולאחר מכן לסרוק את הדף ולנקות אותו בפוטושופ. מאוד אהבתי את התהליך הזה. אבל היום התוצר הסופי הוא לא רק הדפסה – אני עוברת שוב על הדפים, על נייר איכותי. אין דבר יותר נפלא מהקו המקורי. זה משתלם כאשר אני נקראת להציג את העבודות בתערוכה. עם העבודות הקודמות – היה לי רק קובץ דיגיטלי בפוטושופ.
כמה מהעבודה שלך היא אוטוביוגרפית?
כמעט כל העבודה שלי עד כה היא אוטוביוגרפית. אין שום בלבול – עבודתי מבוססת באופן ישיר על חיי. כמובן קוראים שאלו אותי למה לא השתמשתי בשמות האמתיים שלי ושל אימי ב"We were on our own". בעצם חלק מהסיפור הוא שאמא שלי ביקשה ממני לא להשתמש בפרטים מזהים שלנו. יש פרנויה אמיתית כי "מישהו ייעלב ולבוא" לקחת "אותנו. כתובות ושמות מכוסים בזהירות. אבל בספר השני שלי (Letting it Go), לא התאפקתי ולא הסתרתי שום דבר.
האם את עובדת על פרויקטים כלשהם עכשיו?
אין לי ספר בראש, אבל סיפורים קצרים ואולי אוסף. אני כבר שנים אוספת ושומרת חתיכות קטנות.
מה את חושבת על עולם האיור והקומיקס, בעולם ובישראל?
היו שם (בישראל) תמיד אמנים רבים. שני בני הדור המבוגר ולאחר מכן הצעירים. הקריקטורות הישנות נפלאות בעיתונים שתמיד חיפשו. זה היה מאוד מרגש לגלות את אוסף אקטוס Box ולעקוב אחר האיכות הגבוהה של הוראה ונעשתה בישראל עבודת קומיקס.
עוד במגזין
