לצייר קומיקס ולהרגיש מליונר – ראיון עם ג'ו מאט

'אני מציצן בליבי' מצהיר יוצר הקומיקס ג'ו מאט (47). מאט החל ליצור קומיקס בסוף שנות השמונים. והתפרסם בתחילת שנות ה-90 כאשר יצאה לאור אסופת הסטריפים שלו Peepshow. מאז הוציא שלושה ספרים:

1. The Poor Bastard
2. Fair Weather
3. Spent

בעבודותיו מאט מנהל יומן קומיקס אוטוביוגרפי חושפני בו הוא מתעד את חייו בעיקר מזוויות מביכות, רגעים אינטימיים, עיסוק בהפרשות, אוננות וחייו הסגפניים. ללא שמץ של בושה הוא מציג את עצמו כטיפוס אובססיבי, מכור לפורנו, שקוע בעצמו ובאופן כללי אדם שלא נעים לחיות לידו. אפשר לאהוב את הקומיקס שלו ואפשר לסלוד ממנו, אך קשה להישאר אדיש לחלקים רבים ממנו מכיוון שהוא 'מוציא לאור' את הצד האפל שקיים בכולנו. כיום הוא מתגורר בלוס אנג'לס, ומהספרייה הציבורית דרכה הוא מתחבר לאינטרנט (בחינם) הוא התראיין בקצב חופשי ומקסים בכנותו.
אני מאוד אוהב את הקומיקס שלו וממליץ למי שאינו מכיר לפתוח את העמוד הראשון של The Poor Bastard (מצורף בתחתית הראיון) אם צלחתם אותו בהנאה תאהבו את ההמשך…

מתי הבנת שאתה רוצה לצייר קומיקס?
הייתי בן 24 כשהבנתי שקומיקס זה הייעוד שלי. סיימתי את לימודי התואר הראשון באומנויות ותכננתי להיות מאייר מסחרי. אך הקריירה לא הבשילה מעולם אז באופן טבעי נמשכתי לכיוון הקומיקס, המדיום בו הייתי מאוהב מאז גיל 6.

גדלת בבית קתולי, אלו תגובות קיבלת לעבודותיך בילדותך?
כילד בעיקר העתקתי את האומנות של אחרים – במיוחד של, Li'l Abner, פינאטס וסדרות של קלפי מסטיקים בשם Odd Rods. התגובות שקיבלתי תמיד היו נלהבות, וכך הייתי תלוי משהו בהעתקה כדי לשמור על רמת איכות מסויימת. העבודה שלי בהשוואה היתה גסה ולא מרשימה, כך שמעולם לא פיתחתי קו משלי עד שנות העשרים המוקדמות של חיי.
העובדה שגדלתי בבית קתולי, לא הייתה רלוונטית למשיכה שלי לעבודות שבחרתי להעתיק. מעולם לא ניסיתי ליצור פרובוקציה או להתגרות במשפחתי או בכל אדם אחר. המטרה שלי היתה תמיד פשוט להרשים — לכן, הצורך להעתיק מהטובים ממני.

מה היתה העבודה הראשונה שלך שפורסמה?
העבודה הראשונה שלי היתה למעשה הדפים הבודדים מתוך מה שתכננתי שיהיה אסופת הקומיקס הראשונה שלי PEEPSHOW, THE CARTOON DIARY OF JOE MATT (העמודים הופיעו באנתולוגיות קומיקס שונות, כולל Kitchen Sink's SNARF ו DRAWN & QUARTERLY MAGAZINE. אולם, האנתולוגיות האלה מעולם לא ריגשו אותי, בעיקר בגלל שהן אף פעם לא היו בפורמט שבו רציתי לראות את עבודותי.

האם אתה רואה את עבודתך כ וידוי (confession)?
אני מניח שוידוי היה גורם מניע עבורי, לפחות בהתחלה. אבל, ככל שהשנים חולפות, אני פחות ופחות מתייחס לדברים שאני עושה כ'לא בסדר' וכדורשים וידוי. הייתי אומר שגורם אקסהביציוניסטי היה מניע משמעותי יותר. ועדיין הייתי אומר שמניע הגדול ביותר הוא התשוקה לתעד את חיי במינון מסויים ולהשאיר משהו אחרי לדורות הבאים.

מהי העצה הטובה ביותר שקיבלת? מי נתן לך אותה?
השאלה מעלה בי שפע של תשובות. אני לא יכול לבודד עצה אחת שמישהו נתן לי. והתגובה הראשונית שלי היתה רק הביטויים השחוקים Less is more ו- "Write what you know". למרות שאני לא זוכר מתי שמעתי אותם לראשונה.
בנוסף חשבתי על משהו שאבא שלי אמר לי פעם, כשהייתי מאוד צעיר 'אם אתה רוצה להיות סופר, אתה צריך לעשות שני דברים – לקרוא ולכתוב'. הדבר הזה נשאר בי, ההיבט של למידה כמרכיב השווה בחשיבותו למרכיבים אחרים בעבודתי.
זה מוביל אותי למה שאני חושב שהיא באמת העצה הכי טובה, לפחות בכל הנוגע לקומיקס (כוונתי לכל הדיספלינות של כתיבה וציור קומיקס), וזו להכיר את ההיסטוריה של הקומיקס. הכל שם, בשחור ולבן – מעל 100 שנים של רצועות קומיקס, ספרים, קריקטורות ורומנים גרפיים. בהרחבה, כל צורות הסיפור גם כן – ספרות, קולנוע, אנימציה, סיפור מילולי ופנטומימה. ללמוד ללמוד ללמוד.

מה למדת על עצמך לאורך השנים?
למדתי שהמהות שלי השתנתה מעט מאוד. בין אם אני בן 5 או בן 47, הטבע הבסיסי שלי נשאר כפי שהיה. צבירה של ניסיון, עליה באינטליגנציה או התבגרות לא שינו אותי עד כדי כך, אם בכלל.
בעוד שההצהרה הזאת עשויה להראות מנוגדת להשקפות של אחרים אני יודע שכשאני באמת כנה עם עצמי זה נכון לגבי (אם אני אכנס לעוד פרטים בעניין זה בטח ישעמם אתכם אז אני אפסיק).

למדתי גם שתחומי העניין שלי הם באמת מה שמשך אותי למעלה במשך חיי. הם מובילים אותי כמו סוס שמושך עגלה ואני אסיר תודה על נוכחותם. אני רואה אנשים שחיים את חייהם ללא סקרנות, תשוקות או ייעוד כלשהו ואני מרחם עליהם.

אמרת בעבר שדמותך בקומיקס, מוגזמת בהשוואה לחיים האמיתיים. האם אתה מרגיש לעתים שהיא 'משתלטת' עליך, או שאתה מנסה לחיות את המיתוס?
בתקופות שונות בעבר, הרגשתי כמו הקריקטורה של עצמי עם מודעות לגבי העובדה שאני חי עבור הקומיקס ולא להיפך. ולתחושה הזו תמיד היתה השפעה גרועה ומשתקת ביותר על עבודתי. בניגוד לכך, אני מעכל, מזקק ומעריך כל חוויה שיש לה משמעות כלשהי בחיי כחומר אפשרי לקומיקס, לעתים תכופות לפני שהחוויה הסתיימה. התחושות הללו נוטעות בי חששות וספקנות לגבי יצירת עוד קומיקס. יותר ויותר אני חושב שזה זהיר יותר לתת לאירועים, חוויות ורגשות להבשיל זמן מה לפני שאני מתאר אותם בקומיקס. לרוע המזל אני עצלן לאללה והדבר האחרון שאני זקוק לו הוא סיבה לדחיינות.

האם אתה רואה את עצמך עושה קומיקס שהוא לא אוטוביוגרפי?
לא, אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר חוץ מקומיקס אוטוביוגרפי. אני לא יכול לדמיין אף גישה אחרת לקומיקס שיש לה יותר משמעות עבורי.
אני ממש אוהב קומיקס מלא הדמיון דוגמת הקומיקס שעושים ג'ים וודרינג, ג'ייסון, דן קלאוס ובמיוחד צ'סטר בראון. אך אני חושש שנסיונות שלי ליצור בתחום הזה יראו כמו גרסאות חלשות של עבודותיהם.

בלי מכוניות, בלי מסעדות מפוארות, בגדים יפים, טלפון סלולרי. ללא אינטרנט או טלוויזיה בכבלים, בלי כרטיסי אשראי – זו לא הקרבה אלא אם אתה רואה את הדברים האלה כחיוניים, והם לא.

העצה שלי לכל אחד שרוצה להתפרנס מיצירת קומיקס היא להתייחס לשכר הדירה ולחשבון הטלפון כהוצאה היחידה. אוכל הוא ללא ספק חיוני אבל המחיר שלו משתנה אז לא כללתי אותו. פשוט תאתר את האוכל הזול ביותר עם הערך התזונתי הגבוה ביותר. קנה שקית תפוזים, קצת פסטה וירקות, שמן זית ותהיה בסדר. הסיכויים הם שתצליח להוריד במשקל.
ספריות ציבוריות מלאות בספרים, דיסקים, מחשבים ואינטרנט. אתה טיפש אם אתה לא מנצל את הספרייה.
השג חדר זול בשכונה מהוגנת למחצה ואם אתה לוקח את העצה ועובד די קשה על הקומיקס שלך, אתה אמור לחסוך כסף במהרה. תמקסם את הסכום שצברת אם תפקיד אותו בקרנות נאמנות, אגרות חוב, או לפחות בחשבון חסכון. קבור את הכסף, שכח ממנו והמשך להוסיף לו באופן קבוע. בבוא העת תוכל לפנק את עצמך, מדי פעם בספר או במשהו שאתה מוצא שאינך יכול לעמוד בקסמיו ומתכנן לקחת אותו איתך לקבר.
עקוב בקפידה אחרי רכישותיך, ואם וכאשר תהיה מסוגל לכך קנה לעצמך זוג אופניים נחמד לרכוב עליו כל יום. המשך לעבוד על הקומיקס, עשה את הטוב ביותר, ואם כל זה לא גורם לך להרגיש כמליונר, אתה עושה משהו לא נכון או שאתה לא רוצה להיות יוצר קומיקס.

אוקיי אני חושב שסיימתי לקשקש. תודה רבה!!!
קנו את הספרים שלי, בבקשה!!

שלכם
ג'ו מאט

ליאב צברי הוא מאייר וראש המחלקה לאנימציה במוסררה