לוחם בקריקטורות – ראיון עם יעקב שילה

יעקב שילה היה מאז ומתמיד מהקריקטוריסטים המושחזים שידעה ישראל. למרות שהוא בעל נטייה ברורה לימין מעטים הם אנשי הימין שנמלטו מעטו המושחז. הדבר אף סיבך אותו לא פעם בצרות עם מעסיקיו בתקשורת, אך כלוחם בחיל השריון הדבר לא הטריד אותו.

שילה התחיל את דרכו כקריקטוריסט ב'פי האתון' (ביטאון אגודת הסטודנטים בירושלים), המשיך בעיתון 'דבר' ובמשך 21 שנים היה הקריקטוריסט הפוליטי הקבוע של עיתון 'מעריב' ושנתיים בהן אייר בעיתון 'מקור ראשון'. כבעל דעות פוליטיות מגובשות ומושחזות היטב, המקצוע עדיין בדמו. כיום הוא עצמאי, עובד עם מחשב ובעל אתר אינטרנט. אלי אשד נפגש איתו לשיחה.

אלי: אתה רואה בקריקטורה אומנות?
שילה: הקריקטורה היא סוג של פובליציסטיקה. אני רואה עצמי כעיתונאי שמעביר את המסר שלו דרך ציור סטירי. לשאלה האם הקריקטורה היא אומנות? על זה הקריקטוריסטים מתווכחים עד היום. בעיקרון, מה שחשוב בקריקטורה זה המסר שמועבר בה. קריקטורה שאין בה מסר ברור, אינה שווה את הנייר עליה צוירה; מכאן, שגם לא משנה באיזו טכניקה היא נעשתה. בהקשר זה, במשך שנים רבות נמנעו מארגני תערוכות לקבל קריקטורות שעובדו במחשב, כי זה לא נראה להם 'מספיק אומנותי'. כיום מרביתם מבינים שהעיקר בקריקטורה הוא הרעיון ולא האמצעי הטכני בו הובא לידי ביטוי.

אלי: איך, כמעט מדי יום, עולים אצלך רעיונות לקריקטורות?
שילה: ראשית חוכמה, אני צריך להיות בעניינים. זה אומר, להלעיט את עצמי באינפורמציה 24 שעות ביממה, וזו באה מקריאה מסיבית בעיתונים, מצפייה בטלוויזיה ומהאזנה לכל מהדורות החדשות ברדיו. לפעמים הייתי מתעורר בלילה עם רעיון ורץ להעלותו על נייר לפני שיברח, ולפעמים ההברקה באה לי במכונית, בדרך למערכת. הגיבוש הסופי של הרעיון נעשה בחדרי במערכת, בשעות הראשונות של הבוקר, והקריקטורה המוגמרת נמסרת לדפוס עד שלוש אחר הצהריים. אשר לטכניקה: אני מצייר בקו חד וברור, נמנע מפרטים לא רלבנטיים ומצמצם עד למינימום את השימוש בטקסט. עיקרון ברזל שמדריך אותי. לעולם לא להעביר בקריקטורה אחת יותר ממסר אחד, כי ריבוי מסרים רק מבלבל את הקורא. וכמו שאומרים הצלפים: One shot, one kill.

אלי: אתה ימני בדעותיך?
שילה: כן, באזור שנמצא ימינה מהמרכז.

אלי: מפריע לך שרוב עמיתיך רחוקים מדעותיך?
שילה: בכלל לא. ישבתי עם זאב 17 שנה באותו חדר ב'מעריב'. הייתה בינינו מערכת יחסים נפלאה למרות שהיינו ממוקמים פוליטית משני צידי המתרס. היה פרגון הדדי עד כדי מתן עצות מקצועיות זה לזה. אני הייתי מלמד אותו איך מציירים טנק, או מדגים לו את ההבדל בין קלצ'ניקוב ל-M-16, והוא היה 'משפץ' לי לפעמים רעיונות שנראו לו מסובכים מדי או לא מובנים. מה שמאד הפריע לי זו התייחסותם של מספר עורכים בעיתון, שלא תמיד ידעו למתוח קו בין עמדותיהם הפרטיות לבין עקרון מתן חופש ביטוי לבעלי דעות אחרות. הגרוע מכל זה עורך ראשי שלא נותן גיבוי לקריקטוריסט שלו לאחר שעורך 'דעות' אישר אותה. היה לי מקרה מביך עם אמנון דנקנר שפרסם התנצלות בעיתון למחרת פרסומה של קריקטורה חריפה. המדאיג בעניין היה, שההתנצלות באה בעקבות תלונה של הפוליטיקאי עליו צוירה הקריקטורה ולא בגלל שעורך 'דעות' חשב שהיא איננה רלבנטית כאן מגיעה מחמאה לעורך 'דעות' אז, רוביק רוזנטל, שעם כל היותו רחוק ממני בדעותיו הפוליטיות, ידע תמיד להיות ענייני ולכבד את עקרון חופש הביטוי.

אלי: האם הופעלה עליך צנזורה?
שילה: בדרך כלל לא, למעט קריקטורות שנפסלו בשל היותן בוטות או גסות מדי או שלא עמדו במבחן דיוק העובדות עליהן התבססו. בעניין זה, קרה לי מקרה שאינו אמור לקרות במערכת עיתון שמכבד את עצמו ואת קוראיו. כשפרס ונתניהו התמודדו לקראת בחירות 96' לאחר רצח רבין, התהפכו הסקרים ופרס החל להוביל בהפרש ניכר. ציירתי קריקטורה בה נראה פרס רוכב על גבי הקליע שנורה מאקדחו של יגאל עמיר, כשהוא משיג את נתניהו שרץ מזיע על הקרקע. למחרת בבוקר יצא העיתון אל הדוכנים כשהקריקטורה מופיעה בו בשלמותה. כעבור שעתיים הודפסה מהדורה חדשה שבה הושמטו מהקריקטורה פרס והקליע, וכעבור עוד שעה הודפסה מהדורה שלישית בה נעלמה הקריקטורה לחלוטין ובמקומה הושתל צילום סתמי. כמובן שהכל נעשה בהנחיית העורך וללא ידיעתי. לא אתאר כאן את המהומה שהקמתי בעקבות העניין, אבל מאז לא ניסה איש לערוך שינויים בקריקטורה שלי ללא הסכמתי.

אלי: מהם יחסיך עם פוליטיקאים?
שילה: מהניסיון למדתי שככל שאתרחק מהם, כך ייטב. כשהייתי טירון ב'מעריב', עזר ויצמן הזמין אותי למשרדו בעקבות קריקטורה שמצאה חן בעיניו. אז איך מסרבים לעזר ויצמן? באתי, קשקשנו על דא ועל
הא על כוסית של קוניאק והלכתי לדרכי מחייך ומבסוט. לימים, כשויצמן הקים את 'יחד', נוצר אצלי קושי לתקוף אותו כי הרי נהיינו 'חברים'… מאז ברחתי מאירועים פרטיים אצל פוליטיקאים כמו מאש.

אלי: מה לא תעשה בקריקטורה?
שילה: אינני נגרר לפגיעות אישיות שמבוססות על 'מום' כזה או אחר של איש ציבור. (למשל: לא חגגתי על קומתו הנמוכה של שמיר), אלא אם כן ה'מום' הפך מזמן לסמל לאומי, כמו הרטייה של דיין. גם לעולם לא אשווה את השואה לשום דבר אחר. אגב שואה, רגלי לא תדרוך לעולם על אדמת גרמניה כתייר, אבל כן הסכמתי שהמוזיאון ההיסטורי של בון יכלול באוסף הקבוע שלו 8 קריקטורות שלי שעניינן הניאו נאציזם ומעורבותה של גרמניה בעסקים אפלים עם אויבינו.

אלי: את מי אתה אוהב לצייר?
שילה: את אלה שקל לעשות מהם קריקטורה בגלל תווי פנים או גוף שאינם סימטריים ושהם בולטים במיוחד כמו יצחק שמיר, גולדה מאיר, עזר ויצמן וערפאת. כקריקטוריסט, הייתי מאחל להם שיחיו בקרבנו לנצח. יצחק רבין לעומת זאת היה דמות שקשה לתאר בעוד שפרס עם תווי הפנים שלו דווקא קלאסי לדבר כזה. אהוד ברק הוא קשה לציור עוד יותר מרבין, ממש לא קל איתו.

אלי: היו תגובות של אזרחים ופוליטיקאים לקריקטורות שלך?
שילה: היו, והרבה. רובן נבעו מהשקפותיהם האישיות ומכאן גם אופי התגובה. המסכימים שבחו והמתנגדים מחו ואפילו קללו מדי פעם. כדי להמשיך לעבוד ללא משוא פנים, פיתחתי מול התגובות הנ"ל עור של פיל כדי לא להירתע מההשמצות ולא להתבשם מהמחמאות.

אלי: איך הגעת לקריקטורות?
שילה: כילד אהבתי לצייר את השוטרים הבריטיים שאהבו לרכב על סוסיהם בשדותיה של גדרה, המושבה בה נולדתי. בתיכון רחובות למדתי ציור אצל נעמי סמילנסקי, אשתו של [הסופר] יזהר, והיא זו שנטעה בי את הרצון ללמוד ציור ב'בצלאל', דבר אותו מימשתי עם שחרורי מהשרות הסדיר בצה"ל. החיידק הפוליטי דבק בי כשהתחלתי לצייר קריקטורות ל'פי האתון', משם נדדתי לעיתון השמאלני 'דבר', משם ל'מעריב', 'מקור ראשון' ועד היום אל האתר שלי באינטרנט ולאתר אגודת העיתונאים.

אלי: איך עיתון שמאל כ'דבר' קיבל אותך לעבודה אצלו?
שילה: הם לא ידעו ולא יכלו לדעת את דעותיי הפוליטיות שאמנם עוד לא התגבשו אז ממש. בכל מקרה לא נהניתי מהעבודה שם, זה היה כמו לעבוד בעיתון 'פרבדה' הסובייטי. הקריקטורות שלי עברו כמה ידיים עד שאושרו אם בכלל, והתערבו בעבודתי בלי סוף זה מאוד קומם אותי.

ניתן לתמוה שמה היה בכך קשר לעיצוב דעותיו האנטי שמאליות של שילה. ב- 1965 בעודו עובד ב'דבר' זכה בפרס הגדול בתחרות הבין לאומית של הקריקטוריסטים במונטריאול, קנדה. שנה לאחר מכן היה לשופט בתחרות. עם שובו ארצה עם הפרס נודע לו על פיטוריו מ'דבר' במסגרת צמצומים עונתיים.

אלי: איזו קריקטורה הכי חביבה עליך עד היום?
שילה: זו של ערפאת המוליך את פרס באף. את האף של פרס ציירתי כיד שנתונה בידו של ערפאת הגורר את פרס אחריו. זוהי קריקטורה קלאסית, ללא מילים, שמעבירה מסר חד וברור.

אלי: בהרבה קריקטורות שלך מוצגים דימויים שלקוחים מההווי הצבאי, למה?
שילה: למעט האישה והילדים, יש לי שתי אהבות גדולות: הקריקטורות וצה"ל. שירתתי 40 שנה בחיל השריון, בסדיר, בקבע ובמילואים. השתתפתי כטנקיסט במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והגעתי לדרגת סגן אלוף במהלך שרות המילואים. אך טבעי הוא שהדבר הקרין הן על עמדותיי הביטחוניות והן על תוכנן של הקריקטורות.

אלי: לדעתך יש עתיד לקריקטורה פוליטית?
שילה: אם יש לה עתיד, ימים יגידו. אישית אני מאמין גדול בעוצמתה של הקריקטורה הפוליטית. אני משוכנע שאין כמוה להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים, אפילו יותר מצילום, שעליו נאמר כי תמונה אחת שווה אלף מילים.