החור בעמוד הראשון / ראיון עם יונתן וקסמן

חשיבותה של הקריקטורה הפוליטית אינה שנויה במחלוקת, לא בכדי הפורמט הנ"ל שורד בכבוד מאז המצאת הדפוס פחות או יותר. מן המפורסמות הוא שאחוז ניכר מציבור קוראי העיתונים מציץ בקריקטורה היומית ישר אחרי קריאת הכותרת הראשית (בכל זאת, הכותרת היא ענקית ואדומה בדרך כלל), רובנו מאמצים את המנהג הזה כבר בילדות, לפעמים עוד לפני שאנו לומדים לקרוא.
עוד עובדה שקשה להתווכח עליה היא שמשימתו של הקריקטוריסט אינה פשוטה כלל ועיקר, האתגר מתחיל כבר בבחירת הנושא, מכיוון שיש ליצור את הקריקטורה יום לפני פרסומה עליו לבחור נושא אחד מתוך שלל החדשות שלדעתו יהיה רלוונטי גם ביום המחרת. אחרי המשוכה הזו על הקריקטוריסט לקלוע למטרה תוך זמן קצר, בדרך כלל תוך כדי התמודדות עם אתגרים ויזואליים כגון איור פניו של היו"ר החדש של ועד עובדי נמל-אשדוד.
אחרי 5 וחצי שנים בהן הוא יוצר קריקטורה יומית עבור העיתון "כלכליסט" ניתן לומר שיונתן וקסמן כבר הותיר את חותמו בעולם הקריקטורה האקטואלית בישראל והיד, כמובן, עוד נטויה.
הקריקטורות של וקסמן פשוטות ונבונות, משלבות מבט חודר עם הומור אינטליגנטי. תוכנן האקטואלי הוא, מטבע הדברים, ישראלי ומיוזע אך ויזואלית יש בקריקטורות שלו משב רוח מרענן שמשלב השפעות אירופאיות.

יונתן נולד לפני 38 שנים בירושלים, סיים את המחלקה לתקשורת-חזותית בבצלאל לפני 9 שנים עסק בקומיקס ואיור בשנים הראשונות שלאחר מכן ואף נמנה בין מייסדיי עיתוני הקומיקס "בלנדר" ו"הצופר". כאמור, בשנים האחרונות, אלו הן קריקטורות הפוליטיות שממלאות את ימיו.

הי יונתן! אז איך הגעת להיות הקריקטוריסט היומי של "כלכליסט"?

אבנר הברפלד, העורך הגראפי של כלכליסט, זכר אותי בזכות איור קטן שעשיתי לו כשעבד במעריב.
הוא ורונן מזרחי, המעצב הגראפי של העיתון, הזמינו אותי להציג עבודות. הם בעיקר אהבו את ספר הסקיצות שלי מהודו והראו אותו ליואל אסתרון, מו"ל העיתון, שבדיוק עבר במסדרון ומאוד, מאוד פרגן. כך צירפו אותי לצוות.
מבחינתי, העיסוק בקריקטורות תפס תאוצה ב"צופר", עיתון קומיקס שהוצאתי יחד עם ליאב צברי. היה לנו חור בעמוד הראשון שהיינו צריכים לסתום עם משהו. וכך כל סגירת גיליון הייתי עושה קריקטורה על המצב הרעוע והלוזרי שלנו. סוג של בדיחה פנימית. גיליתי שאני מאוד נהנה מזה. אני חושב שזה היה סוג של הכנה לעתיד.

בתוקף מקצועך אתה צריך להיות מעודכן מאד וחד לא פחות, האם אתה מרגיש שתחום הקריקטורות הפוליטיות מאלץ אותך לחיות על קו מתח גבוה?

אין ספק שאני ער יותר לנעשה סביבי. אני פחות רואה בזה אילוץ ויותר חלק מדרישות התפקיד. אני גם חושב שזה עניין של אופי, של רצון שיש לי להיות מעורב ולהשמיע ביקורת.

האם דעותיך הפוליטיות השתנו או התחדדו עקב הג'וב ב"כלכליסט"?

לא ממש. אבל אני יושב במערכת העיתון ויש לי אפשרות לגשת לכל כתב שמסקר נושא ספציפי ולשאול על עניינים או נושאים בהם אני לא מבין, לפעמים זה מפתיע וגורם לי לחשיבה מחודשת ובדרך כלל גם פחות מתלהמת.

האם אתה מוצא את עצמך מתאכזר מבחינה גראפית לאושיות-ציבור אותן אתה פחות מחבב?

לא. לפחות לא באופן מודע. מראש הביקורת שלי מכוונת לפעולות שלדעתי הם בבחינת בכייה לדורות או סתם חלם, ופחות לצורה חיצונית.. אולי לפעמים הם יוצאים קצת לא בפרופורציות (יאיר לפיד באופן קבוע מוסיף אצלי כמה קילוגרמים או מסת שריר, תלוי את מי שואלים…)

האם אתה מתוסכל לפעמים מהעיסוק האינטנסיבי בנושאים כל כך 'זמניים'? האם מתחשק לך לפעמים ליצור אמנות בעלת אופי על-זמני יותר?

מתוסכל? ממש לא! יש לי את האפשרות להגיב על מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אני גם מאוד נהנה דווקא מהאופי המהיר והזמני של הקריקטורה. מה שמתסכל זה שהמציאות לא משתנה!
לא יודע אם הייתי קורא לזה אמנות בעלת אופי על-זמני – אבל יוצא לי לעשות גם פרויקטים אחרים: הדפסי משי, חוברות קומיקס, פורטרטים, סרטוני אנימציה. זה אומנם לא קורה בתדירות בה הייתי רוצה שזה יקרה. אבל כשיש רעיון שאני באמת אוהב אני הולך עליו בכל הכוח.

האם היית מגדיר קריקטורה שהמסר בה לא מכוון כלפי מטרה מסוימת אחת כקריקטורה לא טובה?

אני חושב שהעוצמה של הקריקטורה היא בריכוז המאמץ בנקודה מאוד קטנה. זה תמיד מאבק בין הרצון להוסיף עוד מטרות, להגיד עוד משהו, לתקוע לעוד מישהו – לבין החשש מכך שהוספה כרוכה באיבוד הפוקוס.

האם אי פעם קריקטורה שלך צונזרה?

כן. זה קרה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. עשיתי קריקטורה שמתייחסת למחיר שהחברה הישראלית משלמת לא רק בהרוגים אלא גם בפגועי נפש והמסר היה שהמדינה לא ממש סופרת את אותם פגושי-נפש. אני חושב שהקריקטורה לא הייתה כל כך מובנת. העורכת פסלה אותה ובדיעבד אני חושב שזה היה לטובה.

האם אי פעם אתה צנזרת את עצמך בשלב כלשהו בתהליך העבודה? מהם קוויך האדומים?

היו פעמים שוויתרתי על רעיונות מסוימים שחשתי שהם יפספסו את המטרה או יהיו קשים לעיכול. אני תמיד מנסה להעביר את המסר בצורה האפקטיבית ביותר לטעמי. מבחינתי הקו האדום הוא המקום שממנו הקורא מאבד עניין בביקורת שהקריקטורה שואפת להציג.

 

האם יש מורה, משדות האמנות או מכל שדה אחר, שהשפיע עליך במיוחד?

כל הזמן אני נהנה לגלות יוצרים שונים שפותחים לי צוהר לעולם שלם דרך היצירה שלהם. אני מנסה ללמוד מהם ותוך כדי אוכל את הלב מרוב קנאה. אם אני חוזר לשלבים הראשונים, כילד קטן, אני בעיקר זוכר את ההתלהבות שלי מאסטריקס שפשוט שיגע אותי, ואת עיתון הילדים "כולנו" שבו הופיעו קומיקסים של מישל קישקה ושל נעם נדב, אחר כך, בעיתון "משהו", מישל פרסם גם את מיסטר טי שמאד אהבתי. יותר מאוחר יצא לי ללמוד אצל קישקה ולהציק לנעם.

בעיניי כל היחס לצבע בקריקטורות שלך הוא לא ישראלי-מסורתי. האם אתה מסכים? האם יש אמן מחו"ל שהשפיע עליך במיוחד?

יש הרבה אמנים מחו"ל שהשפיעו עליי. אם לבחור אחד שלאו דווקא קשור לנושא הצבעוניות – גארי לארסון.
מבחינת צבעוניות, אני חושב שכבר כמה דורות של מאיירים לפניי עברו את השלב של "דלות החומר". ספציפית לגביי קריקטורות – רוב הקריקטורות הפוליטיות בעולם מצוירות בשחור-לבן, כנראה בגלל שיקולים של סינדיקציה. כשהתחלתי לחשוב איך לאפיין את הקריקטורות שלי, בחרתי ברקע צבעוני בשביל למשוך תשומת לב, רציתי שבהיררכיה של האלמנטים על הדף זה יהיה הדבר הראשון שיקפוץ לקורא לעין, אני משער שזה די מייחד אותי.

האם לדעתך גם כשאתה יוצא מהסטודיו אתה אדם מצחיק?

אני לא חושב שאני אדם מצחיק גם כשאני בתוך הסטודיו.

הגזמת. למה אתה מאזין כשאתה עובד?

בדרך לעבודה יוצא לי לשמוע את רזי ברקאי או תוכניות בוקר דומות. בשבילי זה נחשב חלק מהעבודה.
תוך כדי עבודה, לפחות בשלב של גיבוש הרעיון ועד הקונטור אני מעדיף לעבוד בשקט, כנראה מדובר בחלק מהפרעת קשב חמורה שטרם אובחנה.
אני אוהב לשמוע את פול סיימון, ג'וני מיטשל, כל מיני קשישים כאלה. יש מצב שבגלגול הקודם הייתי היפי.

מהו פרויקט החלומות שלך ומה אתה מאחל לעצמך מקצועית?

המון חלומות מסתובבים בראשי (רובם, אגב, לא בהכרח קשורים לאיור) וצריך לעשות שם סדר כי זה בעיקר גורם לי לחוסר מיקוד, אבל אין לי משהו שסימנתי לעצמי כ"הפרויקט".
אני חושב שכל רעיון שיש לי לפרויקט, אפילו אם מדובר ברעיון קטן, ברגע שאני סוף-סוף מצליח להתיישב ולהוציא אותו לפועל – זה גורם לי להנאה צרופה.
אני בעיקר מאחל לעצמי להמשיך ליהנות מהעבודה.

תודה רבה יונתן, אתה שולט.

תודה לך שלומי, נהניתי.

 

לפייסבוק של יונתן וקסמן:http://facebook.com/Yonatan.Wachsmann