אנשי "שרלי הבדו" שוב מאתגרים את הדיון על חופש הביטוי

המגזין הצרפתי הסאטירי "שרלי הבדו" עלה השבוע שוב לכותרות. בפעם הקודמת בה קריקטורה שפורסמה בו עוררה אש, היא התלקחה ליריות טרוריסטים שחדרו אל מערכת העיתון, וטבחו ב-12 מחברי המערכת למוות, מתוכם ארבעה קריקטוריסטים.

אז הייתה זו קריקטורה שמציגה את הנביא מוחמד, המצויר כדמות גרוטסקית ומוקצנת, מאוים בעריפת ראשו ע"י נציג דאעש רעול פנים. הפעם עומדת במרכז הדיון קריקטורה סביב נושא אקטואלי ובוער: המלכה הבריטית, בפנים מוכות שגעון וברגליים שעירות, חונקת את הדוכסית מייגן מרקל. מרקל חשפה באותו השבוע בראיון לאופרה ווינפרי, כי יחס גזעני הוביל אותה לעזוב את ארמון המלוכה. לדבריה, היא "לא יכלה לנשום יותר".

המבקרים החריפים של הקריקטורה, ביניהם הלימה בגאם, ראשת ארגון מכון המחקר הבריטי לענייני שוויון גזעי, מוצאים בקריקטורה השוואה מכוונת לתקרית הרצח הגזענית של ג'ורג' פלויד, שנחנק למוות ע"י שוטר במינסוטה. גם בעין פחות ביקורתית, קשה שלא להבחין בהשוואה.

אירוע הטבח ב"שרלי הבדו" ב-2015 עורר דיון בינלאומי לא רק על ארגוני טרור קיצוניים ועל ביטחונם האישי של עיתונאים, אלא גם על הלגיטימיות של הבעת דעה בקריקטורה: מה מותר, מה אסור, ואיפה עובר הגבול?

קשה לומר שלשאלות אלו תשובה חד משמעית. מזה תקופה ארוכה נמצא חופש הביטוי בעולם כולו תחת איום תמידי, אם זה בהשפעת נשיאי המעצמות הגדולות, ארגונים פונדמנטליסטיים שקולם גובר באמצעות הרשתות החברתיות, או פרטים שמרניים שמוצאים אחד את השני ברחבי הכפר הגלובלי. במציאות כזו, הקריקטורה נושאת תפקיד חשוב: להיות מגאפון, קודם כל, לחופש הביטוי, בעיתונות ובאמנות.

טרום הרשתות החברתיות, הקריקטורה תפסה את מקומה במדור הדעות, ליד הטורים החריפים או המתחנפים של עיתונאים מכל קצוות המפה הפוליטית. הקריקטורה, כמו טורי הדעה, מטרתה לנקוט עמדה, להעביר ביקורת. ביקורת שעשויה להיות חריפה וצורמת לא פחות ממאמר של הוגה דעות מוצלח, רק שהיא עושה זאת באמצעים אמנותיים, ויזואליים, סמליים, במקום מילוליים.

כמו הסאטירה הטלוויזיונית, שבשנים האחרונות מופצת בעיקר דרך מסכי המחשב והטלפון, גם הקריקטורות של ימינו עוקפות את הרגולציה והצנזורה ומתפשטות ברשתות החברתיות. ובדיוק כמו בעולם הסאטירה – עם צנזורה או בלי, יש מי שעבורם כל האמצעים כשרים. פעולות אמנות סאטיריות משתמשות לרוב בסמלים מוקצנים, לא אחת בסמלים שהם טאבו, כדי לעורר שיח ולהניע לפעולה. זה הכלי של הקריקטורה: שימוש בסמל המוכר, המדויק, שפורט על הרגש. אם ניקח מהקריקטורה את הסמל, היא לא תוכל להתקיים.

אך מה הן גבולות הקריקטורה? האם בשם כיוון הזרקור על אותה עוולה, לגיטימי לפרוע כל נורמה חברתית, לשרוף כל פרה קדושה? יש שיגידו שקריקטורה שמצליחה לזעזע, להזיז בכיסא, לנפח איזה וריד קטן במצחו של המתבונן, היא קריקטורה מוצלחת. שכך ראוי לקריקטורה להיות – לא מתנצלת, לא פשרנית, כזו שתרשה לעצמה לגעת עם העט בנושאים שהלשון של מגישי טלוויזיה או עיתונאים רבים לא מעזה.

אך לקריקטורה מוצלחת יש עוד קריטריונים. לא מספיק שתהיה זועקת, היא צריכה גם להיות מוצדקת. אל לנו לפרוע נורמות ולמתוח גבולות, בלי להתקרב באמצעי זה לצדק, או לשינוי. זעזוע לשם זעזוע, פרובוקציה לשם פרובוקציה, היא תרגיל נמוך, ולעתים אף מסוכן. אך איך מודדים אם קריקטורה היא מוצדקת?

קודם כל, יש להבין האם קיימת הצדקה לשימוש בסמל שמופיע. אפשר לשאול סמלים ממשטרים טוטליטריים או מתקופות חשוכות בהיסטוריה, אך אם הסמל לא שירת את המסר בקריקטורה, מה המטרה שלו? אך ורק ללכוד את תשומת הלב? שימוש בסמל רגיש כמו מצבה, למשל, בקריקטורה שמוחה על סגירתו של בית קפה מקומי, עשוי להתפרש כקיצוני עבור אנשים מסוימים ומוצדק לחלוטין בעיני אחרים. לעומת זאת, כאשר משתמשים באותו סמל כמחאה על תופעה של רצח נשים במשפחה, קולות ביקורתיים, אני מאמינה, ימעטו להופיע.

ומה קובע אם קריקטורה קוראת ל"צדק"? גם כאן, התשובה אינה אחת. צדק הוא בעיני המתבונן, העמדה שלו, מיקומו על המפה הפוליטית, תפיסת עולמו. בעיני, ובעיני העורכים והקריקטוריסטים בשרלי הבדו, תופעת הגזענות (הלא מפתיעה) בארמון המלוכה היא תופעה בעייתית עד כדי כך, שמחאה נגדה מצדיקה גם שימוש בסמלים וברפרנסים שאינם בגבולות הפוליטיקלי קורקט. לתפיסת עולמם של אנשי המגזין, מייגן מרקל מתארת תופעות חוטאות ששורשיהן עמוקים עד כדי כך, שראוי לנקוט מולן במחאה אמנותית בלתי מתפשרת, גם אם היא עשויה להיתפס כבלתי רגישה.

מי שטוען לזלזול ברצח של ג'ורג' פלויד באמצעות ההשוואה שמייצרת הקריקטורה, דעתו כמובן לגיטימית מאד. מנגד, יהיה גם לגיטימי לטעון שהבחירה באירוע מזעזע ורגיש כל כך היא חכמה, הרי הנה, עובדה, היא עוררה רעש.

מי שנתקל בקריקטורה זו על השער, בקיוסק מקומי במרסיי או בשיטוט בפייסבוק, נעצר ועורך בראשו את ההשוואה בין ההתנהגויות הגזעניות בשתי המדינות, גם אם בסיום הוא מוצא אותה מתריסה ולא מדויקת. כשצופים בה אי אפשר להימנע מהרהור, ולו הקל ביותר, על תופעת הגזענות במשפחת המלוכה הבריטית. אם כך אפשר לומר שהקריקטורה הזו, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, היא לכל הפחות – מעוררת דיון חשוב.