רכישת כרטיסים

הזמנת סיור פרטי

    "שביר" יומן מסע

    אני אטיל עליכם פצצה, שבו בבקשה, זה לא הולך להיות פשוט. אף פעם לא ראיתי שלג יורד. הפעם החלטתי שאם אני כבר נוסע לחו"ל בחורף, דבר אהוב עליי במיוחד שאני משתדל שיקרה כמה שיותר, אני חייב לתפוס שלג יורד. הצורך שלי בצפייה בפתיתי השלג הזכים טרם הנץ החמה הפך לאובססיה שקטה ששמרתי ביני לביני.

    אם נראה לכם שזו הפצצה היחידה שלקחתי איתי במזוודה (בחירת מילים לא חכמה במיוחד) אז טעות בידיכם. מעבר לצורך המובהק לספור כמה פעמים נעלתי את הדלת, וכתיבת תפילה מיוחדת לכמה וכמה אלילים שהמטוס לא יתרסק – בין מטלטליי הייתה המשימה המיוחדת לכתוב יומן מסע. אבל אז התעוררו כמה בעיות קטנות: ראשית, זה לא ממש מסע, מכיוון שהנסיעה הוגבלה מבעוד מועד לעיר אחת ולתקופה קצרה. שנית, יומן מסע זה נורא חושפני. וכאמור הלחץ הכמעט בלתי נתפס לראות שלג יורד, פעם אחת בחיי.

    לפני שניגש לדברים כשלעצמם, נראה לי שהדבר המנומס ביותר לעשות הוא להסביר את פשר העניין, אחרת אתם תחשבו שאני מספר לכם על חוויות שלג. לפני מספר חודשים הועלתה על השולחן הצעה להופעה במוזיאון הקומיקס של באזל בשוויץ, של תסכית (סיפור מוקרא + מוסיקה) בגרמנית, המבוסס על ספר הקומיקס הראשון שלי "הסיכוי האחרון של סיסיל".

    מוזיאון הקומיקס בבאזל

    הרעיון להעלות את הפורמט המודפס של הקומיקס היה טבעי עבורנו בשל הגורם המזמין. מוזיאון הקומיקס בבאזל ממוקם במבנה עתיק עוצר נשימה על גדול נהר הריין, בסמוך למוזיאון לאמנות. בכניסה מבואה יפה עם קופה וספריה עם קומיקס וקריקטורות למכירה מכל העולם. המפתיע הוא שהמבנה, שנראה ממוצע בגודלו לצופה הפשוט – הוא "נס פך השמן" האדריכלי: יש קומות מסתור וסליקים ומחסנים יפהפיים כמו שרק במבנה עתיק ומשומר באירופה יכולים להיות, קומות עם מעברים צרים ומדרגות מתפתלות מעץ – ופשוט עוד ועוד פנינים ושכיות חמדה ללא הפסקה. בימים שערכנו את ביקורנו הוצגה במוזיאון התערוכה הישראלית של אקטוס, "איך לאהוב", עם תוספת יפה של אורגינלים של האמנים. התערוכה הוצגה קודם במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בארץ.

    החלטתי שמעניין אותי מאד לקחת את הפורמט הסיפורי ולייצא אותו לפורמט סאונד – על חשבון הפורמט המודפס. החלטנו ליצור ממנו תסכית. נראה לי כמו אקספרימנט מעניין. שותפי להרכב "שני ימים ולילה" שני ברונר, שאיתו אני יוצר פרויקטים מסוג זה, ואנוכי, גיבשנו קונספט: ניקח את הסיפור של הקומיקס, נכתוב אותו מחדש, ובשונה משני התסכיתים שיצרנו קודם, שקרא אלכס אנסקי בעברית, הפעם נשתמש בקריינית גרמניה ובטקסט מתורגם. הקומיקס מספר את קורותיו של סיסיל, לבורנט בבית חולים החולה במחלת עור "חשוכת מרפא". הוא מגלה שהדבר היחיד שיכול לרפאו הוא שתן של אישה זקנה שמגיעה בכל יום לתת בדיקות שתן ומכאן מתחילה סאגה מוסרית משעשעת.
    הגברת גריג שמחה מאד למשמע הרעיון והפרויקט יצא לדרך.

    התסכית בנוי בצורה הבאה: הקריינית מספרת את הסיפור, ומעליו מוקלטת מוסיקה (במקרה הזה שילוב של מוסיקה קלאסית עם דאבסטפ) המוסיקה משולבת עם הסיפור כיצירה אחת. הקומפוזיציה מנוגנת ומעליה אנחנו מנגנים בהופעה חיה. אני במכונת תופים, ברונר בקסילופון ובגיטרה. הפורמט מרגש אותי במיוחד מכיוון שהוא מתאים למוזיאון הקומיקס (מספר סיפור), ממשיך את פורמט הקומיקס (מתייחס ישירות לסיפור, לנרטולוגיה שלו וגם לסדר הסצינות והדמויות) – אבל מעניק לו חיים במדיום אחר, שמוסיף לו חושים שלא מתקבלים בקריאת ספר: שמיעה.

    12 ינואר 2012: זהו, הכל מתחרבן

    היום הראשון למסע (אני מחויב לקרוא לזה מסע מטעמי סמנטיקה) התחיל דווקא לא רע: ברונר ואני העברנו עבודות שלי למוזיאון רמת גן, לקראת תערוכת יחיד שתתקיים שם כ-10 ימים מאוחר יותר. אבל כאשר גילינו שכשחברת easy jet לא מסכימה להעלות את הגיטרה שהבאנו איתנו להופעה כי היא נחשבת "תיק שלישי" (ומותרים רק שניים), באמת שקינן בלבי החשש שהיום הולך להידרדר. בסופו של דבר נראה כי הבעיה הייתה דווקא בצד הישראלי של החברה: על המטוס לאף אחד מהשוויצרים לא הפריע שהגיטרה יושבת, ארוזה ומנומסת לשמאלנו, על מושב שמיועד לנוסע. "המטוס לא מלא במיוחד בכל מקרה", אמר לנו דייל מצוחצח במיוחד. אז לא באמת הכל התחרבן, אבל תודו שהכותרת תפסה לכם את העיניים. בכל אופן שלושתנו: ברונר, הגיטרה ואנוכי, נהננו מאוד מיין הפטישים שמכרו לנו על המטוס וישנו שנת ישרים.

    כאשר הגענו לשדה התעופה בבאזל (שהוא בעצם בצרפת!), גילינו שמזג האוויר די דומה לירושלים. כמובן שטעינו ומאוחר יותר הבנו שבמשך הלילה הוא רק יורד, אבל תנו לי ליהנות מהספק ומהעובדה שהבאתי סוודרים בכמות שלא תבייש את כל משפחת קוסבי וגם זוג גטקעס אחד! אנט גריג אספה אותנו משדה התעופה וציידה אותנו במפות ובברושורים אודות מה אפשר לעשות בעיר. "זו עיר קטנה ואי אפשר ממש ללכת לאיבוד", נאמר לנו על ההתחלה. תתפלאו, אפשר. הגענו שלושתנו לאכסניה בה נלון בימים הקרובים: בית יפהפיה בתוך בניין עתיק ומיוחד (מבנה עגול), אצל זוג אמנים נחמדים ושני ילדיהם הקטנים. כל אחד מאיתנו קיבל חדר יפה. אצלי בחדר למשל היו שמיכות צמר שמאוד הזכירו לי את הבית של סבתא שלי מפתח-תקווה. גם היה שולחן כתיבה ושני ציורים של בעלת הבית, המוכשרת, שהם פרפרזה לציורים מפורסמים של קרווג'יו, עם טוויסט עכשווי. אכלנו איתם ארוחת ערב ועמדנו לצאת ל"איבוד".

    העיר יפה מאוד, נראית כמו עיר אירופאית גרמנית-צרפתית שהייתם מדמיינים לעצמכם (+כסיסות הציפורניים שלי, מלחץ שמא ירד או לא ירד שלג). היתרון של שוויץ על מדינות אחרות שיצא לי לבקר בהן הוא הסדר המופתי. זה לא סתם ניקיון, זה הקווים הישרים, ההתאמה הצבעונית לצבעים הטבעיים שיש בצמחיה, ההרים והשמיים שיש בדרך כלל בעיר, בלי הפתעות fight or flight ובעיקר טיפוגרפיה משובחת. אני חושב שזו אחת הסיבות שהילדים כל כך מנומסים להוריהם: הם עדיין ילדים, עדיין בודקים גבולות, צועקים, מצחקקים ומשחקים, אבל פשוט יש להם שקט. שקט שהוא אינו מוות מוחי, ההפך, הוא כר פורה ליצירתיות.

    אז כמו שאמרתי, ללכת לאיבוד בבאזל זה לא קשה אם אתה מבלה שם ערב ראשון. ברונר ואנוכי קפאנו למדי, ונכנסו לאכול במסעדה שהייתה פעם גם בארץ: Mövenpick. זה מותג שוויצרי של מסעדות, בתי קפה וגלידה – ולדעתי יש לו גם מלונות ואיכשהו הכל קשור לנסטלה, אבל באמת שאין לי מושג. אפשר לומר שהשוויצרים יודעים לעשות שוקולד, צ'יפס ואולרים. היה לנו קר מאוד, וכדי לא להסתבך יותר מדי בדרך חזרה (כי כמובן היינו חייבים לשכוח את המפה בבית ההארחה) חזרנו פשוט על עיקבותנו והלכנו לישון. כיף לישון עם שמיכות בריח של סבתא.

    13 לינואר 2012:

    משעשע למדי לקום שעה קודם, כי שכחת שיש הפרש של שעה בין ישראל לשוויץ. ישבתי לאכול ארוחת בוקר, שזו ריבת חבושים מצויינת, לחם מעולה וחמאה והכול תוצרת בית. הבטתי בחלון, שבע ורוטן, קיוויתי אולי יהיה שלג. לא היה. לאחר ששותפי ברונר הקיץ לו יצאנו לחפש כל מיני השלמות של קניות בחנות כלי נגינה ואז הגענו אל המוזיאון עצמו, שנמצא ברחוב St. Alban–Vorstadt. חיכו לנו שם חיוכים, אנשי סאונד וכמה קרואסונים שהוכיחו כדי שלא יהיה ספק: השוויצרים יודעים לייצר שוקולד.

    כדי להפיג את ההפתעה לעבודה היעילה, הנעימה ומסבירת הפנים במוזיאון, יצאנו לקנות חומרים: בדים, מכחולים וצבעים, כי חלק מהפרפורמנס שאנחנו התכוננו לעשות הוא action painting בין ההופעות. לאחר שראינו שהכל עובד, הציוד מותקן במהירות הבזק ובאמת אין לנו ממה לדאוג ולחשוש, החלטנו לראות עוד קצת את העיר. וכמו שאמר דודו טופז במערכון הידוע שלו אודות המשפחה הישראלית שמטיילת: "מה, יצאנו לטייל ב-8 בבוקר בקור הזה, לא נדפוק שווארמה?". ואכן זה מה שעשינו.

    דן אלון

    בחלון "הצר" שבין 14:00 ל-18:00 – שעת ההופעה הראשונה, "שרפנו" במוזיאון לאמנות של באזל. ראינו שם תערוכה מעניינת של צייר חביב עליי ואחד האמנים שגרמו לי להגיד "אני אהיה צייר שאהיה גדול", מקס בקמן. אמנם ראיתי תערוכה שלו ב-2005 ביחד עם אוטו דיקס הנהדר במוזיאון לאמנות בניו יורק שהפילה אותי על הרצפה (אני מעדיף את הרישומים והתחריטים שלהם על פני ציורי הצבע), אבל גם התערוכה כאן לא הייתה חלשה. אחר כך הסתובבנו בשאר מחלקות המוזיאון שמחולקות באופן מסורתי לציירים לפי תקופות, וראינו כמה יצירות יפות של רנואר, סזאן, גוגן, ואן גוך, מאטיס ויצירות קלאסיות וימי ביניימיות. אהבתי את הציור Portrait of Jacob Schwytzer and his wife Elsbeth Lochmann של הצייר טוביאס סטימר.

    זהו, הערב הגיע. מלבד העובדה שעוד אין שלג, שהמצלמה שהבאתי מהבית מקרטעת ושקיבלתי כוויה מהמרק ששתיתי, הכול מושלם. חוויית נגינה בפני קהל רחב של אנשים, במקום אינטימי וכל כך רלוונטי היא חוויה מרגשת וחזקה מאוד עבורי. כיף גדול שאנשים באו לראות את מה שאנחנו עושים (ונורא השתדלנו, זה בגרמנית!). לפי מה שנאמר במוזיאון – ביקרו בלילה כ-4000 איש, אחוז נאה מהם עצר בשעות שהופענו והאזין. בין לבין צחקנו, התבדחנו עם הצוות, ציירתי (וברונר צילם ושתה יין), שתינו יין לבן מצויין, אכלנו שוקולד שוויצרי – בקיצור כל כך כיף שבא לי להקיא על עצמי ואז לטבוע. את הערב סיימנו לאחר חמישה סשנים ושני ציורים חדשים שנשארו לאוסף המוזיאון וזה כבוד גדול ושמחה.

    14 לינואר 2012: שלג! שלג! שלג!

    איזה כיף, התעוררתי "מאוחר" (בערך בשעה עשר בבוקר). ברונר, שבלי לדבר הבין כנראה באינטואיציה הרגישה שלו שאני מאוד רוצה שלג, קרא לי לחלון. פתיתים זכים וקטנים מילאו את האופק ואת הנוף אורבני. מרגש עד דמעות. ארזנו את הפעקלך שלנו ונסענו לשוק פשפשים. באמת היה כל כך מטונף שם, שעמדו פשפשים עם סיגרים ומכרו מיטב מרכולתם. לאחר מכן נכנסנו לחנות כלי נגינה, ככה "סתם בשביל להיזכר". ניגנתי בערך עשרים דקות על תופים אלקטרוניים, בפעם הראשונה בחיי. לא רע בכלל, באמת לא רע. שמתי לב שבגלל שיש שלג, קר לי ואני נהנה ומתענג על הקור – אני לא כוסס ציפורניים.

    אחרי הצהריים נפגשנו עם פרנסין ודידייה, מבקרים שהגיעו במיוחד למוזיאון מפריז, והלכנו איתם למוזיאון ביילר, שנמצא כמעט בגרמניה. המוזיאון הציג מאוספיו של ביילר תערוכה אודות הקבוצה הסוריאליסטית. אני לא כל כך אוהב אותם, אני חייב להתוודות, אבל פרנסיס פיקבייה, רנה מגריט וחואן מירו – שהוצג באופן נרחב מאוד בתערוכה, היו נהדרים ואני אוהב את הציור שלהם. יש בהם משהו פואטי, מדויק ולא מתחכם, דבר שקשה לי לומר על סלבדור דאלי (מתנצל מראש).

    חזרנו לבית ההארחה שלנו, שהיה ריק מאדם, עם שני בקבוקי יין. קפצנו לאנט כדי לסכם את המפגש בשוויץ ולהרים כוסית. זו ההזדמנות להודות לה על אירוח למופת, יחס מושלם, מקצועיות ברמה הגבוהה ביותר ובעיקר על ההזדמנות להופיע בגרמנית לפני קהל חדש שייחשף לעבודה שלנו. זה מוזיאון נהדר, ואני ממליץ לכל מי שמגיע לעיר לנסוע לבקר בו. לאחר ששתינו בקבוק יין חזרנו לבית ההארחה, כדי לקום למחרת בבוקר ולהתכונן לטיסה ארצה. הפעם אגב, הם לא הסכימו לתת לגיטרה לשבת לידינו כאחרון האנשים, אלא שלחו אותה first class לארץ עם מדבקה "שביר".

    דן אלון,
    צייר ואמן קומיקס

     

    קישורים

    https://www.danallon.com/

    לצפייה בהופעה לחץ כאן

     

    אלבר אלבז