ראיון עם דניאל גולדשטיין

ב2005, כמה חודשים לפני שדניאל גולדשטיין סיים את לימודיו ב'בצלאל', עורך-תרבות בעיתון "כל העיר" הירושלמי החליט להקדיש עמוד בסוף העיתון לקומיקס והוא חילק את העמוד שווה בשווה ביני ובין גולדשטיין. ההנחיה הייתה – לעשות מה בראש שלנו והשמחה הייתה – רבה. או-אז (כבר אז) הרימה את ראשה אותה גסיסה מפורסמת של העיתונות המודפסת, ב "כל העיר" נערכו פיטורים מאסיביים ובמסגרת זו גם עמוד הקומיקס החצוי של דניאל ושלי נגנז לעד.
מאז אני מתבוסס בביבים. דניאל לעומת זאת התעצב אל ליבו למשך דקה ושליש ואז הצטרף אל מייסדי עיתון הקומיקס "בלנדר" ז"ל. לאחר מכן הוציא דניאל לאור באופן עצמאי את חוברות הקומיקס "ארץ זבת" – שהייתה גם פרויקט הגמר שלו בבצלאל, "הפרנואיד" – שבעקבותיה זכה לכינוי 'רוברט קראמב הישראלי' ו"חפרפרת בתוכנו" הרך יותר – שפורסם קודם לכן במוסף התשבצים של 'מעריב'.
בימים אלו מוציא מוזיאון הקומיקס והקריקטורה חוברת קומיקס בשם "ימים קשים בתש"ח – מבצע חמץ" שאותה דניאל מיודענו אייר ואף כתב (בעזרת ההיסטוריון העירוני של חולון: רמי אהרוני).

החוברת היא פרסום שני בסדרת חוברות קומיקס העוסקות בהיסטוריה של העיר חולון. החוברת הראשונה "מחולות לקומיקס" (אותה איירה בכישרון רב דורית-מיה גור) זכתה להצלחה ואף תורגמה לאנגלית וחוברת שלישית – כבר בתנור.
כמו החוברת הראשונה, גם "ימים קשים בתש"ח", בניצוחו של דניאל, מחברת את הנוער להיסטוריה של חולון בעזרת הרבה חן, ססגוניות ולא מעט אקשן.
החיבור של דניאל לנושא אינו מובן מאליו, הוא ידוע כיוצר-קומיקס חתרן ולא-מתנחמד המושפע יותר מפיטר באג ומדודו גבע מאשר מהרז'ה וממישל קישקה.
אולי דווקא החיבור המקורי הזה הוא שהופך את החוברת למעניינת, חיונית ובעלת אקצנט מיוחד משלה.

הי דניאל! מזל טוב על "מבצע חמץ". איך הייתה העבודה עליו? נהנית? כמה זמן נמשך התהליך?

תודה רבה. העבודה על החוברת נמשכה קצת יותר מחצי שנה. "נהניתי" היא מילה לא מספיק מדויקת עבור תהליך ארוך שמכיל בתוכו עליות ומורדות, רגעי שפל והתרוממות רוח, השראה, ייאוש ושגרה שוחקת, שינה לא סדירה, מצוקה, חרדה, סקרנות, למידה והרבה כוסות קולה.
זו הייתה סוג של הרפתקה. מעולם לא עשיתי משהו כזה לפני כן, למדתי המון על עצמי וגם כמה דברים על עמי. חלקים מזה היו מהנים, כמו הקולה למשל.

מהי גישתך בכל הנוגע לאיור לנוער (שאליו בעיקר מיועדת החוברת החדשה) מול איור לקהל בוגר יותר?

כיוצר – אני עוסק בעיקר בקומיקס לבוגרים, אם כי פרסמתי בעבר את "חפרפרת בתוכנו" – שקהל היעד שלה הוגדר כ- "כל המשפחה". בגדול אני לא חסיד של כתיבה לילדים, לדעתי אין ממש תוכן שלא מתאים לילדים, כל נושא הוא לגיטימי כל עוד הוא מוצג בצורה נכונה ואחראית.
מכל הסיפורים ההיסטוריים השונים, בחרתי לעסוק בחוברת הנוכחית דווקא בקרב קשה מאד שהתרחש במקום המכונה היום 'תל גיבורים' בחולון. לא חששתי לפתוח את החוברת במותם של שבעה נוטרים במהלך מארב של כוחות ערביים ולסיימו במותם של חצי מהדמויות הראשיות.
ככה זה, מלחמה ומוות הם חלק מהחיים ואני מאמין שלא צריך להימנע מלעסוק בזה.

את החוברת אפשר להגדיר כפטריוטית ואילו אתה יוצר מאד ביקורתי (חברתית ופוליטית) ומעולם לא הסתרת את דעותיך השמאליות. האם עקב כך הרגשת מתחים וצרימות תוך כדי העבודה על החוברת? האם היו קטעים מסוימים בספר שבהם הרגשת שאתה צריך 'לסתום את האף' ולצייר?

החוברת אולי מספרת סיפור פטריוטי אך 'פטריוטי' לא בהכרח אומר 'ימני' ואינני סבור שעולה מהחוברת ניחוח ימני. טעות נפוצה בקרב אנשים רבים שאני מכיר היא להתבונן על מלחמת העצמאות או על הנכבה במבט מודרני אנכרוניסטי. למשל, רבים מהצד השמאלי טוענים שלא היה איום ממשי על הקיום היהודי בארץ ישראל ואולי זה אכן היה המצב. אבל אין זה משנה את העובדה שהיישוב היהודי בארץ אכן חש איום קיומי אמיתי ביותר.
בניגוד להרבה פרויקטים אחרים שלי שהיו בעלי אופי עצמאי יותר, הספר הזה הוזמן ע"י עיריית חולון ומוזיאון הקומיקס, ששכרו את שירותיי לכתוב ולאייר סיפור לילדים ונוער על חולון בתקופת מלחמת העצמאות. לא על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אלו היו דברים שהיו ברורים לי כבר מהתחלה.
הקרב על תל-א-ריש נראה לי כמייצג הטוב ביותר של אותה תקופה וקיבלתי אישור לעסוק בו. תוך כדי תחקיר הבנתי שאני בעצם הולך לכתוב דוקו-דרמה המבוססת על אירועים אמיתיים ושנקודת המוצא תהיה האנשים עצמם. רציתי לנסות ולתאר בספר מי היו האנשים שלחמו בקרב, מה הם חשבו והרגישו. גיליתי כמה סיפורים אישיים מעניינים ואז גם יצרתי קשר וראיינתי את מיכה נצר, תושב חולון בהווה (במקור מרחובות) שלחם בקרב עצמו, ואת שרגא פלד, מתנדב בארכיון ההגנה, נוטר ואיש פלמ"ח.
את הדברים שנאמרו בראיונות ערכתי ושמתי בפיהם של גיבורי הספר. רובם היו אנשי 'הגנה' וגם זה השפיע על חלק מהדעות המוצגות בספר.
אלו היו אנשים שפעלו מתוך אמונה חזקה במעשיהם, אף אחד מהם לא היה חייב להיות בקרב הזה ובכל זאת כולם בחרו להילחם. הם האמינו שמעשיהם צודקים, וזה העניין שניסיתי לתפוס.
העובדה שעסקתי בחולון בתקופה הזאת ומעט הזמן (יחסית) שקיבלתי כדי לכתוב ולצייר את הספר הובילו לזה שלמעשה כמעט ואין דמויות של ערבים בספר. הם מופעים פיזית רק בפריים אחד בקומיקס. במובן מסוים גם זה ייצוג של רוח התקופה. לא ראו את הסיפור שלהם.
באחד הראיונות אמר לי מיכה נצר שלא היה גירוש, שהערבים פשוט ברחו אחרי שהמנהיגים שלהם נטשו את השטח. ואני מאמין למיכה שהוא מאמין שזה מה שקרה.
אבל מאוחר יותר בזמן התחקיר קראתי באיזה מקור שתושבי יאזור ברחו לאחר שכמה מקומיים שנחשדו בסיוע לפגיעה ביהודים הוצאו להורג ע"י כוחות שהשתתפו ב'מבצע חמץ' (שלחמו במקביל לכוחות בתל-א-ריש). אני לא יודע אם המידע הזה אמין וזה גם לא רלוונטי מבחינתי. אין לי ספק שנעשו פשעי מלחמה בזמן מלחמת העצמאות. אבל מרביתם לא נתפסו ככאלה ע"י אף אחד מהצדדים. אותם מקרים שחרגו מהנורמה הגמישה של המלחמה, והיו לא מעט כאלה, הכו גלים והם שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה. זאת הייתה מלחמה ארוכה והיו בה כמה שלבים של הסלמה. התמונה הכוללת מורכבת מדי לחוברת בת 40 עמודים ולכן כל הדיון הזה נשאר בחוץ.
בסופו של דבר – רוב הדברים המוצגים בחוברת קרו באמת.
צלפים ערביים אכן ירו על חולון, אחד מהנעדרים התחתן שבועיים לפני הקרב, (מי מתחתן בתחילתה של מלחמת קיום?!) והשתתף בו למרות שהיה בחופשה, נעדר נוסף היה נצר אחרון למשפחה שנטבחה בשואה, סדר-פסח נערך בבסיס תל-נוף ואפילו המפגש עם הסיור הבריטי בעמוד האחרון של הספר התרחש. ניסיתי עד כמה שאפשר לתת לדרמה לצוץ מתוך הסיפורים האלה ולהשאיר את ההשלכות הפוליטיות לאחרים.

האם יש משהו שלעולם לא תסכים לצייר?

בוודאי. למשל – בבחירות האחרונות יצר איתי קשר מישהו ממטה הקמפיין של שאול מופז. הוא רצה שאאייר רצועת קומיקס לפי תסריט מוכן. הקומיקס הסתיים בטיל שמפוצץ לרסיסים את השייח' יאסין ובדמותו של מופז היושב במפקדה, מחייך ומורה לאחד החיילים להתקשר ל'יד-שרה' לתרום חלקי חילוף.

עכשיו, כשהחוברת בחוץ, מה ממלא את יומך והיכן אנו צפויים לראות את תוצרתך בעתיד?

החוברת פתחה אצלי דלת לעולם שלא ידעתי שיעניין אותי כל כך. בזמן האחרון התחלתי לחפור במקרה היסטורי הידוע כפרשיית הסארג'נטים. למי שלא יודע – מדובר על מקרה מאוד שנוי במחלוקת בהיסטוריה הישראלית שבו 2 סארג'נטים בריטיים נחטפו והוצאו להורג ע"י כוחות האצ"ל בתגובה להוצאה להורג של אנשי המחתרת ע"י המנדט הבריטי. אני מקווה להוציא ספר על הפרשייה אבל לא ברור לי עוד מתי ואיך.

מה אתה יותר אוהב – לצייר או לספר?

חד משמעית – לספר. ציור כרוך אצלי במאמץ נפשי רב שמקורו בביטחון עצמי ירוד וחרדות ביצוע, אין דבר שמפחיד אותי יותר מנייר לבן, כל פריים הוא מאבק והעסק עצמו מתיש למדי. פעמים רבות שאלתי את עצמי: למה אני בכלל יוצר קומיקס? אין לי ממש תשובה, מלבד העובדה שאני חוזר לזה פעם אחרי פעם ושהקומיקס מעניק לי יכולת לספר סיפורים ללא תקציב וכמעט ללא התערבות חיצונית.

לאילו קומיקסים נחשפת בילדותך? ומתוכם – אילו מתוכם אהבת ואילו פחות?

בילדותי כמעט ולא היה קומיקס בארץ. נחשפתי למעט שהיה: מיסטר-טי של מישל קישקה, דודו גבע, נעם נדב הגיח פה ושם, אורי פינק עם זבנג ומעל הכל – הספרים המתורגמים של אסטריקס וטינטין.
את טינטין מעולם לא סבלתי והעדפתי את אסטריקס, שהוא הילד היותר מופרע מבין השניים.
בתיכון התחילו להגיע לכמה חנויות בודדות בארץ כל מיני חוברות קומיקס של גיבורי-על, בעיקר של אימג' וחברות דומות. צמא לקומיקס, הייתי מפשפש בארגזים בחנויות וקניתי הרבה חוברות שאין דרך אחרת להגדיר אותן חוץ מרפש. עם זאת, בארגזים האלו נתקלתי בסדרת הקומיקס הנהדרת the maxx של סאם קית'. הסדרה הביאה איזשהו טייק אלטרנטיבי מעניין לחדגוניות המשמימה של גיבורי העל, דבר שהשפיע עלי רבות. באותה שנה הוריי נסעו ללונדון והטלתי עליהם את המשימה להביא לי קומיקסים. כשחזרו הם הביאו לי כמה הדפסות מחודשות של 'זאפ' קומיקס וכמה גיליונות של 'weirdo'. עד היום לא ברור לי מה הם חשבו כשקנו לי דווקא את הקומיקסים האלו שמלאים בסקס, סמים ושאר סטיות. הדברים לא השפיעו עלי מיד, אבל מרגע שנפשי הרכה נחשפה, אי אפשר היה כבר להחזיר את הגלגל לאחור. לקח לי עוד כמה שנים להפנים את התוכן אבל היום אין לי ספק שזה היה אירוע מכונן עבורי.
במקביל, דודו גבע חלחל לאט עד שהפך להשפעה ממש חזקה עם סיום שירותי במוסד לחולי-נפש הידוע גם כצה"ל.
וזהו.
אה כן, 'סאנדמן' זה קומיקס די גרוע, הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה.

האם יש סופר/הוגה כלשהו שעל פי תחושותיך השפיע על הקו שלך דרך מילותיו/הגותו?

אפרים קישון ודאגלס אדאמס השפיעו מאוד על ההומור שלי. הכתיבה של שניהם מאופיינת בהבחנות חדות של התנהגות אנושית ובביקורת שמצליחה להיות ארסית ומלאת סימפטיה בו-זמנית. אני לא בטוח אם הם השפיעו ישירות על הקו שלי, אבל הם לבטח השפיעו על התכנים שלי.

למה אתה מאזין בזמן העבודה?
אני מאזין למוסיקה רק כשאני מצייר, לא בזמן הכתיבה.
דברים קצביים בעיקר, שמזריקים מרץ:
Pixies, Television, Wilco, The Books, Spoon…

מהו החלום המקצועי שלך?
להקים מפלגה קיקיונית ולעשות אקזיט.

תודה דניאל! בהצלחה בכל.
תודה רבה!

האתר של דניאל: http://www.danielgn.com/