רכישת כרטיסים

הזמנת סיור פרטי

    ראיון עם דניאלה לונדון-דקל

    מדור הקומיקס המפורסם בישראל בשנים האחרונות הוא (כנראה) המדור "עמוד הבית" של דניאלה לונדון-דקל במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. ללא ספק דניאלה הרוויחה ביושר את החיבוק מהקהל. היא רגישה מאד לסטריאוטיפים, מדגישה ניואנסים, אלופה בהבעות פנים מדויקות במעט קווים ובעיקר מתמחה בהברקות הקשורות לסיטואציות יום-יומיות – אם זה בעבר דרך "חמודי", שכבר הפך לסמל ולמותג, ואם בהווה דרך מדור הקומיקס הנ"ל – שעוסק בנשיות ישראלית, בפגעי ההזדקנות, במשפחה הישראלית ובבורגנות. כל זה עובר דרך הומור חושפני, חינני מאד ולרוב גם נוגה.

    דניאלה גם מצטיינת בלצייר פורטרטים-קריקטוריים. כשאיירה קריקטורות לעיתון "הארץ" היא הצליחה להגיע לרמת דמיון מופלאה אצל הפוליטיקאים השונים אותם איירה – בקווים ספורים ונקיים ובצביעה מינימאלית (ובכך התכתבו הקריקטורות שלה היטב עם אחיה למשבצת דאז – עמוס בידרמן).
    ביצירתה של דניאלה אמנם אפשר להבחין בהשפעות קלילות מאד של דודו גבע ואיתן קדמי, אך בגדול – דניאלה היא תופעה ייחודית למדי בשמי הקומיקס הישראלי. למשל – בניגוד לרוב היוצרים שהתראיינו כאן בעבר, דניאלה לא בדיוק ניגבה את החלב מהשפתיים עם דף סקיצות אלא החלה לאייר רק בגיל 30 (לפני כן עבדה בתור מעצבת-גראפית).
    מאז היא יצרה קומיקס וקריקטורות עבור "הארץ" משם עברה ל"ידיעות" (שבו היא מועסקת גם היום), תוך כדי היא גם תחזקה טור במגזין "לאשה" וחטאה בגיחות שונות הקשורות לעולם הטלוויזיה, שהאחרונה שבהן היא יצירת הסדרה המצליחה "יום האם", שבה משחקת קרן מור דמות שהיא מעין הכלאה בין קרן מור עצמה ודניאלה לונדון דקל.

    דניאלה הוציאה עד עתה חמישה ספרים – הראשון היה ספר ילדים ואלו שבאו אחריו הם, פחות או יותר,ספרי קומיקס, לאו דווקא לילדים. במהלך הקריירה בת כמעט 20 השנה שלה היא גם זכתה בכמה פרסים שהאחרון שבהם הוא פרס דוש לקריקטורה לשנת 2013. פרס דוש הוא פרס המוענק על ידי עיריית ת"א לקריקטוריסטים מצטיינים בעיתונות הישראלית. "עבודותיה של דניאלה העוסקות במשפחה, בחברה ובפוליטיקה מתאפיינות בהומור ובאירוניה עצמית, בחוכמת חיים, באומץ ובאישיות מובהקת" – כתבו חברי ועדת הפרס בנימוקיהם. מי אנחנו שנתווכח? אז לכבוד פרס זה וסתם כי בא לנו אנו מבררים מה שלומה של דניאלה בימים אלו…

    הי דניאלה, מזל טוב על הפרס! איך ההרגשה?
    פרסים זה נחמד. הזדמנות להתלבש ולצאת מהבית. זה לא קורה לי הרבה.

    כיום את יותר מוכרת בתור יוצרת מדור הקומיקס "עמוד הבית", עם זאת פרס דוש ניתן בעיקר על קריקטורות ופחות על קומיקס – יוצא לך עדיין לעשות קריקטורות פוליטיות?
    אני חושבת שהפרס ניתן על קריקטורות במובנן הרחב יותר ולא דווקא על הפורמט הקלאסי – איור בודד בעמוד הדעות. לא כל הזוכים בפרס דוש עשו קריקטורות פוליטיות דווקא. חלקם עשו קריקטורות אנושיות או חברתיות. שנים רבות עשיתי קריקטורות פוליטיות, אבל פרשתי לפני שנה כי עומס העבודה כפה עלי לוותר על משהו. אבל אני עוד אחזור.

    כולם מניחים אוטומטית ש"עמוד הבית" – על כל ההומור וההגזמות שבו – הוא אוטוביוגרפי לחלוטין. עד כמה ההנחה הזו מדויקת? לי תמיד נראה שאת בכוונה מציירת את עצמך לא לגמרי דומה כדי לשמור על ריחוק מסוים.
    נכון. הדמות בהחלט מזכירה אותי, אבל היא לא אני. היא נמוכה הרבה יותר ממני ו"אגסית" כזו. אני דקה, גבוהה ובלונדינית. טוב, לא באמת, אבל אני בכל אופן מרגישה שונה. האם זה נובע מריחוק? כן. יש ריחוק. אני זו לא היא. וגם הסיפורים הם לא באמת אוטוביוגרפיים. הם מעובדים. לפעמים מומצאים. זה לא אומר שהם לא אמיתיים – כי אני באמת מנסה לרדת לעומק המכניזם שמפעיל אותי ולדלות משם תובנה כנה – אבל הפרטים הם לא אחד לאחד. ממש לא. אתה לא יודע עלי הרבה. לא על בעלי. לא על ילדיי. לא על הזוגיות שלי. אני חושבת שמי שקורא את הטורים שלי אולי מגלה משהו על עצמו, אבל לא עלי.

    בניגוד למאייר הממוצע, לא באת ממסורת של איור ולא גדלת על קומיקס, נכון? כשהיית קטנה, מה חשבת לעשות כשתהיי גדולה? האם כיום את צורכת קומיקס?
    כשהייתי קטנה רציתי להיות וטרינרית. גם היום אני רוצה. נכון שתמיד ציירתי ופיסלתי וגזרתי ובניתי, אבל לא הייתי הציירת של הכיתה בה"א הידיעה. אף פעם לא. גם לא הכרתי קומיקס, הקומיקס הראשון שראיתי היה במסגרת לימודיי בבצלאל. נדמה לי שזה היה מורי מישל קישקה שהראה לנו חוברת של RAW מגזין. זה היה ממש שוק, הלם תרבותי. אבל גם היום אני כמעט ולא קוראת קומיקס. בטח לא "גיבורי על" וכאלה. מדי פעם נופל לידי ספר קומיקס טוב, ואז אני מתפעלת מאוד מהיכולת של המדיום לספר סיפור, אבל בחיי היומיום אני צורכת ספרות ושירה הרבה יותר.

    איך היה לעבוד בתור מעצבת-גראפית בתחילת הדרך?
    עבדתי בעיתונים. אני לא חושבת שאהבתי את העבודה כפי שאהבתי את האווירה. לא באמת אכפת לי מהרווח בין השורות ומפונטים. אכפת לי רק קצת.
    מאיור וכתיבה אני שואבת סיפוק הרבה יותר גדול. אבל כבחורה צעירה זה היה נהדר. המון אדרנלין. פעם עיתונים היו מקום מאוד תוסס.

    האם יש לך עניין להתנסות בטכניקות איור שונות?
    האיור שלי הוא פונקציונאלי וקומוניקטיבי. אני זקוקה לו כדי ללוות טקסט. או כדי להגיד משהו. אני משכללת את היכולת שלי להיות מסוגלת לרשום הכל, כל מה שאני רוצה להגיד, בקווים פשוטים. אני חושבת שיותר מאשר טכניקה – מעניין אותי להשתפר ברמת הרישום: תנוחות, הבעות, זוויות. כי היכולת הזו עוזרת לי לעבודה. כן, מדי פעם אני אומרת משפטים כאלה כמו: "אוי, כמה הייתי רוצה לשבת על שפת הירקון ולצייר טבע דומם בצבעי מים", או "הייתי רוצה ללמוד תוכנת תלת-מימד", אבל עובדה שאני לא עושה את זה. הקו, רק הקו, מספיק מעניין אותי כנראה.

    האם יש מורה, משדות האמנות או מכל שדה אחר, שהשפיע עליך בצורה ראויה לציון? האם יש סתם קולגות שהיית רוצה לציין?
    אוי, יש כל כך הרבה מורים שהשפיעו עליי. בלי סוף. יהיה קשה מדי למנות אותם, כי הרשימה היא אין סופית.
    ולגביי קולגות, באופן כללי – אמני קריקטורה וקומיקס טובים – לא יהיו לעולם חלק מחבר'ה. הם לא נחמדים והם לא עסקנים. הם בועטים, אינדיבידואליסטים וחסרי כבוד למוסדות. לכן דודו גבע למשל היה כל כך טוב. ואם אנחנו כבר כאן, במגזין של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס – אציין שאני חושבת שהמוזיאון מפספס את האמנים הכי גדולים של הדור הזה כיוון שהוא לא רודף אחריהם. הוא נותן במה לאמנים שרוצים ולאו דווקא לאמנים החשובים. זה נחמד מאוד וגם חשוב להעביר סדנאות לילדים, לדבר על תהליכי יצירה, אבל לא ייתכן שמוזיאון שאמור לפתוח צוהר לקהל הרחב, לא יציג למשל את ערן וולקובסקי, גדול מאיירי העיתונות שקמו לנו.
    זה גם נורא בעיניי שבמוזיאון לא קמה תערוכה אחת של הקריקטורות הפוליטיות של עמוס בידרמן.

    עד כמה יוצא לך לסרב לעבודות? האם יש משהו שלעולם לא תסכימי לצייר?
    אני יודעת שזה ישמע מוזר – אבל אני לא אוהבת לאייר במנותק מכתיבה. אין לי בעיה לא לצייר שבועות. האיור הוא חלק מהכתיבה שלי. למעט בשנה-שנתיים הראשונות שלי כמאיירת, אף פעם לא איירתי לאחרים. זה תמיד היה ביחד. כך שאין סיטואציה כזאת בה אני נאלצת לצייר משהו שאני לא רוצה.

    איך את מסכמת את העבודה על העונה הראשונה של "יום האם"? האם נרשמו געגועים לקווים תוך כדי התהליך? התחלת כבר את העבודה על העונה השנייה?
    מאוד נהניתי מהכתיבה ובכלל מהעשייה: תענוג להיות על הסט ולראות את הטקסטים קורמים עור וגידים. חדר עריכה זה קסם וגם אנשים, במינונים נכונים, זה דבר נחמד – במיוחד אנשים יצירתיים. סיימתי עכשיו את הכתיבה של העונה השנייה. ולא – לא נרשמו געגועים לקווים. גם בגלל שהמשכתי עם המדור במהלך הכתיבה, לא לקחתי חופש, וגם בגלל שהשחקנים החליפו את הקווים בהצלחה גדולה.

    האם ישנן עוד תכניות מקצועיות לעתיד שתוכלי לספר לנו עליהן?
    יש, אבל אין לי צורך לדבר עליהם. זה תמיד נשמע קצת כמו יוהרה. קודם עושים ואז מדברים.

    ראיתי שעסקת קצת בנשות הכותל לאחרונה. היה כיף? האם העובדה שמשה, בעלך, דתי קשורה להתעניינות שלך בפמיניזם-דתי?
    אני משוגעת על פמיניסטיות דתיות! וכן, זה בטח קשור גם לעובדה שבעלי דתי. הפמיניסטיות הדתיות חיות בעולם כל כך מרתק. מורכב. מלא שאלות ומאוד חדשני ופורץ דרך. אני מעריצה אותן דווקא משום שהפמיניזם הוא חלק בלתי נפרד מהדתיות שלהן, דווקא משום שהן רוצות להכיל את שתי תפיסות העולם הללו בתוכן. לא ממש הכרתי את נשות הכותל, אבל עשיתי עליהן כתבה מאוירת לעיתון והתרגשתי מהן עד דמעות, בלי כל קשר לכותל, ובלי קשר להיותי חילונית.

    למה את מקשיבה כשאת עובדת?
    בעיקר לגלי צה"ל.

    תודה רבה דניאלה! היה לי לעונג.
    תודה לך שלומי. גם לי.

     

    הבלוג של דניאלה לונדון-דקל: http://daniellalondon.blogspot.co.il

     

    אלבר אלבז