פורקן לתת מודע / ראיון עם בהיירב (משה גילולה)

כשהייתי בערך בן 11 נחשפתי למגזין הילדים והנוער 'משהו' (ז"ל). אחי, שי, החל לפרסם ב'משהו' רצועת קומיקס קבועה ובזכות כך נחשפתי גם לעוד מדורי קומיקס שונים ומגוונים שפורסמו במגזין.
אחד ממדורי הקומיקס הנ"ל היה, מבחינתי, בגדר נס קטן (ותודה לעורכת 'משהו' דאז – עפרה גלברט-אבני המעולה), מדור הקומיקס "עין שלישית" היווה פורקן לתת המודע של משה גילולה, הלוא הוא בהיירב. תת המודע הזה היה מגניב נורא – הוא כלל מלא יצורים משונים, הפרשות-גוף, סיפורי תנ"ך אלטרנטיביים ומפלצות נרקוטיות בעלות עפעפיים כבדים וחיוכים אסימטריים. פריימים כמעט-ישרים מולאו במשטחים נוגים של צבע-מים אפרפר ו/או דהוי והאסקפיזם המרופט שלט ביד רמה. בגדול, כל הסיפור טיפה הזכיר קיא – אבל באופן מושך ודי סטרילי.

"עין שלישית" לא ממש דמה לשום קומיקס ישראלי לפניו, לגבי מה שקרה וקורה אחריו: אני משער שכיום תוכלו למצוא כמה וכמה קומיקסאים שיעידו שהושפעו מאותו מדור הזוי ומחוש ההומור הסטלני של בהיירב. כמעט שלא תוכלו למצוא זכר ל'עין שלישית' ברחבי הרשת, אך בליבם של כמה וכמה מילידי 72'-82' – המדור חי. עניין הרשת יתוקן בקרוב, ממש בימים אלו עומל בהיירב על העלאת מדורי "עין שלישית" לדף הפייסבוק שלו (הוא אפילו מתרגמם לאנגלית).
מלבד "עין שלישית", ניתן היה לראות בשנים ההן (סוף שנות ה80 – תחילת שנות ה90 של המאה ה20) מעט איורים של בהיירב בעיתונים ובספרים. האיורים היו בסגנון דומה לזה שבמדור הקומיקס. ביקור באתר של משה גילולה כיום מגלה (גם) התפתחויות לכיוונים אחרים.
התערוכה "פצעי בגרות – קומיקס עברי 1975-1995" בה הוא מציג – היא הזדמנות פז לשוחח עם משה – 'בהיירב' – גילולה על אותו מדור מיתולוגי ואף לברר איתו מדוע לא שומעים ממנו בארצנו מאז שנת 1993?

 

הי בהיירב! מה נשמע? אנא ספר באריכות לעם ישראל – מה עבר עליך ב-20 השנים האחרונות?

הי שלומי! באריכות? לא בטוח שחוויתי כ"כ הרבה בזמן הזה… אבל בוא ננסה –
ב-1994 התאהבתי בהולנדית שהייתה חצי שנה בארץ, במחקר. היה לה מקום ספייר באוטו, אז כשהגיע זמנה לחזור להולנד העמסתי את המערכת, הגיטרות, חומרי-הציור ואת עצמי ונסענו לנו יחדיו.
יש תחושה פרטיזנית מרגיעה כאשר כל צרכיך נכנסים לחצי-אוטו. בפעם הבאה שאעבור, יהיה צורך בצי משאיות שלם.
אחרי שלוש שנים, הקשר הרומנטי נגמר למרות הכל, אבל כבר היה מאוחר מדי מכדי שהממשלה תגרש אותי. או אז באה אהבת חיי ועברתי מ-Alkmaar לביתה ב-Utrecht, לאחר לידת בתנו, עברנו ל-Bilthoven, כפר מחוץ ל-Utrecht.
בשנים הראשונות לאחר עזיבתי את ישראל זללתי בהתלהבות גבינות וצ'יפס, וופלים-הולנדים ובירה בלגית. נהייתי די עגול אבל בינתיים נרגעתי וחזרתי לפרופורציות נורמאליות.
קיוויתי למצוא בהולנד עבודה במהירות, בהתחלה זה הצליח, בעיקר באיור, אבל די מהר העסק התייבש. הכל עובד בהולנד אחרת מאשר בארץ וכמובן שאין לי פה את מערכת הקשרים שהייתה לי בארץ…
במשך כמה שנים הייתי הקריקטוריסט של העיתון היהודי של הולנד, אבל בשביל לגמור את החודש נאלצתי לחזור לעיצוב-גרפי. התפרנסתי טוב כגרפיקאי עד המשבר הכלכלי וכרגע המצב די על הפנים.

נשמע שלא יוצא לך כ"כ לעשות קומיקס יותר. האם יש בך געגוע לכתיבה?

האמת שהרבה זמן לא חשבתי על עניין הקומיקס וכתיבתו. ידעתי שזה ייקח זמן עד שאוכל לשלוט בהולנדית ברמה שתאפשר לי לכתוב בסגנון שלי, שלא לדבר על ספיגת והבנת התרבות באופן שאוכל לתמרן בה בנוחיות.
כיום מבחינת שפה אין בעיה, ואני חושב שרק השנה הצלחתי לפענח את ההומור ההולנדי.
לקראת התערוכה חפרתי בקופסאות (אלו שהבאתי איתי להולנד) ומצאתי כמויות של קומיקס ששנים לא ראיתי ושבכלל שכחתי מקיומו, ההתעסקות עם זה העלתה הרבה רגשות ומחשבות לשטח. אז כן – יש געגועים. ויש גם כוונה להתחיל לכתוב שוב ולהתעסק בקומיקס.

מלכתחילה, איך הגעת למקצוע?

אני חושב שקצת בטעות וקצת במזל. כנראה שמישהו מהמגזין 'משהו' היה בתערוכת סוף השנה בבצלאל בשנה בה סיימתי, וראה את העבודה שלי.
זמן קצר לאחר מכן התקשרה אלי העורכת הראשית ובקשה ממני לייצר עמוד קומיקס ולצייר את שער המגזין לגיליון הראשון של שנת הלימודים. מהון להון- כך נולדה 'עין שלישית'. אני לא יודע אם מלכתחילה הכוונה הייתה לאירוע חד- פעמי אבל מהגיליון שבא אחר כך פורסמה 'עין שלישית' ככפולת עמודים, והמדור החזיק ארבע שנים! בהתחלה פעם בחודש ואח"כ כל שבועיים.
עקב כך הגיעו בקשות חדשות ממגזינים אחרים וכך התחלתי לכתוב גם לבוגרים יותר. כמובן שגם 'עין שלישית' תמיד נכתבה בשכבות כפולות, במחשבה שגם ההורים יקראו את המדור.

 

מהיכן הגיע שם העט המנצח "בהיירב"? ומדוע זנחת אותו לאנחות?

זה סוד גדול שאולי אחרי 20 שנה אפשר לחשוף, אבל תבטיח לא לספר לאף אחד.
בתקופה ההיא התעסקתי קצת בעניינים הודיים וזה די השפיע עלי. חיפשתי אז דרך להשתחרר מהשירות הצבאי. איכשהו שרדתי את הסדיר, אבל השירות די הרס אותי, והמחשבה על המשך (שירות מילואים) הכניסה אותי לחרדה רצינית. חשבתי שאם אעמיד פנים שאני חבר בכת זה יעזור לי. הייתי בפרנויה מוחלטת וחשבתי שהצבא כל הזמן משקיף וחוקר, אז שיניתי את השם ולבשתי בגדים אדומים וכו'. די מביך, אבל חשבתי שזו הדרך היחידה לחמוק מצה"ל. עם השם לא הייתה לי בעיה, הוא דווקא מצא חן בעיני והזדהיתי אתו, אבל עדיין התלבטתי האם כדאי להשתמש בו באופן מקצועי, כי ידעתי שברגע שמתחילים עם זה אין דרך חזרה.
אחרי שנים של איומים מקצינים ("אנחנו נראה לך מה זה", נעשה ממך חיל" וכו'), מעצר, פסיכולוגים בלתי מיומנים והעברה מבסיס לבסיס – היה לי סוף סוף את המזל להגיע לפסיכיאטר שהבין שבאמת יש פה בעיה והוא המליץ על שחרורי.
כך שכל העמדת הפנים המביכה הזאת הייתה בעצם מיותרת. אבל אין לי חרטות על השם, למרות שבינתיים הפסקתי להשתמש בו (מלבד במסגרת פרסומים בארץ).

האם אתה עדיין מגיע לישראל מדי פעם? האם מדי-פעם פונים אליך לקוחות ישראליים?

עברתי לבד וכל משפחתי עדיין בארץ. אני בא לארץ עכשיו פעם בשנה לשבוע ובדרך כלל לא מספיק כלום.
אני עדיין עובד עם הוצאת 'מגנס' של האוניברסיטה העברית ובזמן האחרון, בעזרת קשרים, זה אף מתרחב לעוד לקוחות.

האם אתה זוכר לטובה את תקופת 'עין שלישית'?

"לטובה"?! הייתי חותם עכשיו על Life sentence.
באמת, תקופה מדהימה. קבלתי חופש יצירתי מוחלט – מצב נדיר ופריבילגיה גדולה.
כמובן שזה היה כרוך בהרבה עבודה ויש תמיד את לחץ הדדליין, בעיקר בתקופה בה 'משהו' יצא פעם בשבועיים. אבל דווקא הלחץ הזה והמיומנות שגוברת עם הזמן עוזרים לדרבן את היצירתיות. ואז יוצאים ממך דברים שלא היית מצפה או מתאר. מלבד התקופה הזו רק הלימודים בבצלאל נתנו לי את הנסיבות להתעלות על עצמי. היית מאחל את זה לכולם. חוץ מברלוסקוני. ופוטין.
בוא נעבור לשאלה הבאה לפני שאתחיל לבכות…

איך היו התגובות למדור בזמן אמת? האם ישראלים מגיבים אליו עד היום?

בזמן היצירה לא היה לי מושג אם מישהו בכלל קרא את זה. כמובן שכל מי שהיה צריך לקרוא את זה – קרא. אני מתכוון למשרדי-פרסום, עיתונים והוצאות הספרים.
אבל 'משהו' היה מעין פרויקט צדדי של וויסוצקי שהם אף פעם לא לקחו ברצינות, התפוצה והפרסום לא היו כמו ב'מעריב לנוער' למשל וחשבנו שהקהל הרחב לא שמע עלינו.
הפידבק היחיד ששמעתי דרך המערכת היה דווקא על קריקטורה שלי, שבעקבותיה ביטל קורא את המנוי שלו. לשמחתי והפתעתי זה שעשע את העורכת, מה שמרמז על כך שאולי התפוצה בכל זאת הייתה בסדר.
במסגרת 'עין שלישית' גם כתבתי סיפור אחד בהמשכים, שבו בקשתי השתתפות של הקוראים ואת חלקם שילבתי בסיפור. לפי קוראת לשעבר שכתבה לי לאחרונה, אני המצאתי את הקומיקס האינטראקטיבי.
היום, דרך התערוכה ודרך הקוראת ההיא, הסתבר לי שיש עדיין אנשים שזוכרים את זה לטובה.

ב'עין שלישית' היה משהו מגעיל, במובן הטעים של המילה, האם מדובר בהחלטה מודעת שלקחת במיוחד עבור המדור הנ"ל או שזה היה הסגנון שלך באותה תקופה?

תודה! גם וגם. זה ה-DNA שלי. חייתי כמה שנים בארה"ב וגדלתי בין השאר על MAD ו-Sesame Street .
אנקדוטה מעניינת שקשורה לנושא: בכתה ו' אמרו לנו לכתוב סיפור ועשו מזה תחרות. לדוגמא, הילדה שניצחה כתבה על כך שאנחנו בכיתה חותמים פרק ועומדים לקראת תקופה חדשה וכו'. אני לעומת זאת כתבתי על הרחוב המטונף שבו אני גר עם מפלצות וחברים מזילי-ריר שגרים בפחי-זבל. המחנכת קראה את ההורים שלי לשיחה והציעה להם לשלוח אותי לטיפול.
אז כנראה שאני לא יכול אחרת, אבל אכן באופן מודע המחשתי והעמקתי בזווית הזאת ('עין שלישית -פינה בזוית אחרת') כדי להשפיע ולחנך היטב את הנוער הישראלי!

האם אתה צרכן של קומיקס? מי היו מקורות ההשראה שלך בשנות "עין שלישית" והאם הם השתנו בינתיים?

ודאי שאני צורך קומיקס! אני חושב שתמיד היה אצלי הבדל בין צריכה להשפעה והשראה. מה שקראתי השפיע יותר על האישיות שלי מאשר על סגנון הכתיבה או הציור שלי.
מקורות ההשראה הם MAD ,כאמור ובשלב מאוחר יותר The Far Side של גארי לארסון, ולא לשכוח את The Freak Brothers.
לפני כן ,כילד באמריקה, קראתי כמובן את Peanuts . כביכול נאיבי ולילדים, אבל עמוק ורב-ממדים.
לאחר מכן הגעתי כמו כולם לאסטריקס ולטין-טין.
לקראת סוף 'עין שלישית' גיליתי את Calvin and Hobbes. מזל שרק בסוף, כי אחרת זה היה משפיע ומבלבל אותי. מדובר בקומיקס ווירטואוזי, לא רק מבחינת הציור, גם הכתיבה מעולה.
אח"כ גיליתי את krazy kat, שהוא אחד הקומיקסים הראשונים אי-פעם וכבר אז הוא פרץ את כל הגבולות העתידיים.
יש לי ערימות של קומיקס, אבל כיום קשה לי למצוא משהו שממנו אני יכול להתלהב ברמה בה התלהבתי לראשונה מ-Calvin and Hobbes. תמיד יש משהו שמפריע לי או בציור או בכתיבה.
אני קונה וקורא אבל יותר כדי להתעדכן מאשר לחפש השראה.

אחד המאפיינים הבולטים שלך בשנים ההן היה צביעה בצבעי-מים (כאשר גם הצבעוניות הייתה ייחודית למדי). האם אתה עדיין משתמש באותם חומרים? עד כמה אתה נעזר במחשב בעבודתך?

מבחינת צבעוניות – הרשה לי לחזור רגע לנושא ההשראה. מאד אהבתי כילד את הספרים של מוריס סנדק, בעיקר את Where The WIld Things Are, שקראתי מיליון פעם. הוא אמר פעם שהצבעוניות הדהויה הייתה עקב איכויות הדפוס הירודות בזמנו, ובאמת במהדורות מאוחרות יותר של הספר הצבעים היו חזקים יותר. אז בואו ונודה על המגבלות הטכניות ועל הטעויות שנובעות מהן.
בזמן האחרון חזרתי, אחרי שנים, לצבעי המים ולעיבוד ידני כמעט מוחלט. זה כיף גדול. חזרתי ממש לאותם החומרים: אותם המכחולים ואותם הצבעים שבהם השתמשתי אז (זה לא שלא עשיתי לגמרי כלום בשנים האחרונות, פשוט צבעי המים האיכותיים הם כ"כ מרוכזים שאפשר למצוץ מהם עשרות שנות עבודה).
באופן טבעי, משנת 97' ואילך, השתמשתי יותר ויותר במחשב. בהתחלה לצרכי סריקה ותיקון טעויות. אבל מ-'99 כשקניתי את ה-Wacom הראשון שלי, התחלתי גם לצייר עם המחשב. בהתחלה ציירתי ידנית את הקווים ורק צבעתי במחשב. בשלב מאוחר יותר כבר יצרתי איורים דיגיטליים לחלוטין.
גם כיום, כשחזרתי לעבוד ידנית, אני משתמש במחשב בשביל סקיצות. אם אני לא בטוח לגבי הצבעוניות, או האור, או הרקע או כל דבר – אני סורק איור חצי גמור ובוחן דיגיטאלית כמה אופציות לפני שאני מעז לסיים אנלוגית.

למה אתה מאזין בעת עבודתך ובכלל?

אז זה מובן מאליו שכולם עובדים עם מוזיקה ברקע? טוב לשמוע! תצטרך להחזיק אותי פה קצר כי זה נושא רציני אצלי. הייתי במשך כמה זמן מבקר-מוזיקה אז זה גם עניין מיסיונרי במידה מסוימת.
בזמן הכתיבה אני צריך שקט בשביל לחשוב. כל שאר הזמן תמיד מתנגן משהו. יש לי מערכת טובה (יותר טובה מהמערכת שבאה איתי באוטו להולנד) ואני אוהב לשבת על הספה ולהקשיב בתשומת לב מלאה לדיסק. אם אתה חושב שזה אולד-פשנד, אני אוסיּף שמדי פעם אני גם שם תקליט (זה מעין דיסק גדול ושחור שחרוטה בו תעלה ספירלית שנכנסת בה מחט ומוציאה ממנה את הצלילים, כולל של כל גרגיר אבק מיקרוסקופי, טביעות אצבע ושאריות אוכל של החברים שליוו אותו).
חוץ מזה, בזמן העבודה ה- iTunes תמיד עובד, בדר"כ במצב shuffle, ובכל הזדמנות כמו בישול או רחיצת כלים (אני ממש אולד פשנד – אין לנו אפילו מדיח…) המוזיקה מתנגנת דרך הטלפון.
אז למה אני מקשיב (סוף, סוף הגענו לתשובה)?? הטעם שלי די רחב ואני תמיד מחפש דברים חדשים. חוץ מהאוס ודאנס אני מקשיב פחות או יותר להכל, אבל עם עדיפות ברורה לדברים מורכבים ומפתיעים. במקום הראשון : פרנק זאפה ואחריו רוק פרוגרסיבי עם דגש על שנות השבעים, או להקות חדשות שהושפעו מהסגנון הנ"ל כגון Marillion (בתקופה המוקדמת שלהם), Chrome Hoof והטובים ביותר – Pendragon. אני גם מקשיב בזמן האחרון להרבה מטאל. לדעתי הלהקה המעניינת והמרשימה ביותר בז'אנר הם Shining משבדיה. גיליתי אותם בטעות כשחיפשתי עוד מוזיקה של להקת ג'אז-מטאל שגם היא נקראת Shining – רק שהיא מנורבגיה.
חוץ מזה אני מאזין לג'אז ומוזיקה קלאסית מודרנית. אני גם חייב לציין לטובה את אלטון ג'ון, שהיה האליל שלי בגיל צעיר. מי שחושב שמדובר בקיטש צריך להקשיב ליצירותיו משנות השבעים.
אני יכול להוסיף עוד רשימה ענקית של המלצות מוזיקליות מלוות בטיעונים ונימוקים אבל אני לא רוצה שתירדם לי.

האם ישנו סיכוי שתאגד את כל מדורי "עין שלישית" לכדי ספר?

קיים סיכוי, צריך לראות אם יש לזה שוק. בביקור הבא בארץ אני אחפש את הציורים המקוריים ונראה מה אפשר לעשות.
בינתיים התחלתי לפרסם את זה בפייסבוק בתרגום לאנגלית איפה שמתאפשר (השתמשתי הרבה בבדיחות שפתיות שאותן בלתי-אפשרי לתרגם).
יש כמה פרקי 'עין שלישית' שלא הוחזרו לי ויש גם כמה שלדעתי לא טובים מספיק- מבחינת איכות הכתיבה ולעיתים מבחינת איכות הציור. אבל אני די בטוח שיש מספיק חומר בשביל ספר. מישהו יכול לברר לי האם יש מספיק עניין?

מה תרצה לעשות כשתגדל?

הו זה כ"כ רחוק…
הייתי שמח להתפרנס שוב מקומיקס. בינתיים אני עובד על כמה סדרות של קריקטורות בהולנדית לשוק המקומי ובאנגלית לשוק הבינלאומי. אני כותב ומאייר כמה ספרי ילדים המצויים כרגע בשלבי התקדמות שונים.
ואני בתהליך כתיבה של מחזה.
הייתי רוצה, בין השאר,ללמוד לנצל את הזמן באופן יותר אפקטיבי.

תודה משה! מקווה לראות אותך באזור בהזדמנות

תודה לך שלומי. במיוחד תודה על כך שלא נרדמת.

 

לעמוד הפייסבוק של בהיירב לחץ כאן