רכישת כרטיסים

הזמנת סיור פרטי

    חצי יובל לזבנג

    זבנג – העיתון

    עוד בתחילת שנת 1999, קצת יותר מעשור אחרי שזבנג התפרסם לראשונה ב"מעריב לנוער", היה לאורי פינק רעיון מהפכני – עיתון שלם שיעסוק כולו בקומיקס, יאחד בתוכו את מיטב היוצרים הישראליים וייתן כבוד לאנשי המכחול.
    הוא איחד סביבו כמה חברים טובים (קורן שדמי, ניסים חזקיהו), יצר גיליון פיילוט והגיש אותו בשמחה לכמה מנהלים בכירים בעיתונות העברית מתוך ידיעה שלמוצר כל כך טוב פשוט אי אפשר לסרב. הם דפדפו, חייכו ואמרו "תודה, אבל נוותר". הוא חייך בחזרה, לקח את העיתון ולא וויתר לרגע.

    חמש שנים אחר כך, במרץ 2004, יצא לאור הגיליון הראשון של עיתון "זבנג" ומאז הכול היסטוריה. לא מעט גלגולים עבר העיתון לאורך השנים, בין אם זה בין הוצאות לאור ובין אם בקו המערכתי שלו, אבל המטרה נשארה אחת – להיות עיתון הקומיקס הגדול (והיחיד) בישראל.

    לאורך השנים היו לא מעט כאלה שאמרו שאין מספיק קוראים לקומיקס בישראל, שאדם לא יכול להתפרנס רק מאיור ושדץ ודצה יישארו יחד לנצח. כולם טעו, המציאות מוכיחה אחרת. שמונה שנים ומאה גיליונות אחרי, אפשר להגיד כבר בוודאות – דץ ודצה לא יישארו יחד לנצח. אה, ויש מקום לקומיקס בישראל. כבונוס מיוחד הבאנו לכם בעמודים הבאים פרקים נבחרים מ-25 השנים בהן "זבנג" מתפרסמת בעיתונים, בספרים, ביומנים וגם כאן בעיתון. תגלו למה יעל בר זוהר שונאת את אורי, איפה אפשר למצוא קלפים של "זבנג" וגם כמה איורים מיוחדים שלא תראו משום מקום אחר. כמו לדוגמא זה כאן, שמציג את השער של הגיליון הראשון של עיתון "זבנג" בשלב הגולמי שלו, לפני הצביעה והעיבוד. לחובבי "זבנג" אמיתיים מדובר באוצר, לכל השאר מדובר בחומר קריאה מרתק. יבוא יום ועוד ילמדו את זה באוניברסיטאות, אתם תראו.

    זבנג – ההתחלה

    ב-17 באוגוסט 1987 נפל דבר בישראל. אנחנו מדברים על משקפי הראייה של אורי פינק, אחרת קשה להסביר כמה מהדברים שאפיינו את זבנג בשנותיו הראשונות. החל בתסרוקות המזעזעות (אנחנו מצטערים, צמה מעולם לא הייתה לגיטימית), דרך האיורים עם הטושים (תודה לך ביל גייטס, הצלת אותנו) ועד לראשי התיבות של "זבנג" – זהירות בני נוער גנובים. גנובים? באמת? תודה לאל ששנות ה-80 מאחורינו.

    ובכל זאת, בדפדוף בעמודים הראשונים של "זבנג" יש איזה קסם, משהו ראשוני. כל מי שגדל באותן שנים יבין את זה. הביקור בשבוע הספר מתוך ידיעה שבכל שנה יחכה לך שם ספר חדש של "זבנג", הציפייה לדוור בכל יום רביעי כדי שיביא את הגיליון הטרי של "מעריב לנוער" והקריאה הטבעית מהסוף, שם חיכה הקומיקס, להתחלה. וגם החוויה בספרייה, שעד היום חשבתי שהיא אישית שלי, אבל אני מניח שהיא משותפת לעוד רבים. לכל אורך הילדות היה לי מנוי בספרייה העירונית של חיפה לשני ספרים אותם יכולתי להשאיל בכל שבוע. הייתי מגיע, ניגש מיד למדף ספרי הקומיקס ובוחר משם את הספר הבא בסדרת "זבנג", מאלה שעוד לא קראתי וגם מאלה שרציתי לקרוא שוב. מיד אחר כך ניגשתי למדף "ספרי המבוגרים" ומשם בחרתי ספר אקראי – פעם "דון קיחוטה", פעם "אנה קרנינה" ופעם "חצוצרה בואדי" (צריך לפרגן גם לישראלים). כשהגעתי הביתה אימא שאלה אותי "נו, איזו שטות לקחת הפעם?" ומיד הצגתי לה בגאווה את הספר הרציני שלקחתי והיא תמיד נפעמה איך אני מסיים את שני הכרכים של "מלחמה ושלום" בשבוע ועוד מוצא זמן לעלעל ב"זבנג".

    בסוף השבוע הייתי חוזר לספרייה, מניח במדף את הספר הרציני שכלל לא פתחתי ונפרד בעצב מ"זבנג", עצב מהול בשמחה של לקיחת ספר נוסף בסדרה. כן, אלה היו חיי – שטחיים, חסרי תרבות אבל מלאי אקשן וחדוות קריאה. לאורך שנים האשימו את אורי פינק שהוא הורס את הנוער ומדרדר את התרבות, לי הוא דווקא גרם לקרוא.

    זבנג – ציור

    זו אולי ההזדמנות הכי טובה לא לכתוב יותר מדי ולתת לציורים לדבר בשם עצמם. ובכל זאת, כמה מילים, פשוט כי אנחנו חייבים. אין דבר מרתק יותר מהצצה אל חדר העבודה של אמן – בין אם זה מוזיקאי, אדריכל או צייר קומיקס (או "קומיקסאי", כמו שאורי הגדיר את עצמו). המקומות שבהם נולדת היצירה מעניינים לא פחות מהיצירה הסופית. לא הייתם רוצים להיות זבוב על הקיר במקום שבו וולט דיסני צייר בפעם הראשונה את מיקי מאוס? לא הייתם רוצים לדעת מי החתול שבהשראתו נעשו מאות אלפי ציורים שונים של גארפילד? לא הייתם רוצים לראות את הביריון שהרביץ לאורי פינק בילדותו ובהשראתו נבנתה דמותו של אשר? טוב, אולי הדוגמא האחרונה קצת פחות טובה, אבל העיקרון מובן.

    קחו לדוגמא את הציור הראשון – העטיפה של "זבנג" 15, בגרסתה הכמעט סופית ובזו הראשונית. הייתם קונים ספר שבוה דמויות צבועות בשחור לבן? כנראה שלא, אבל כשהן צבועות הכול פתאום נראה הרבה יותר טוב. כן, אנחנו יודעים, למאיה חסרות עיניים באיור הכמעט סופי, תאמינו לנו שבספר עצמו זה הסתדר. וזו רק דוגמא אחת מתוך כמה שמסתתרות בעמודים האלה ודרכן אפשר לראות קצת איך קומיקס נולד. כדי לראות באמת איך קומיקס נולד תקנו את הספר "איך מציירים 'זבנג'", אל תהיו אוכלי חינם. בכל זאת, זו פרנסה.

    זבנג – הדמויות

    למעלה ממאה דמויות הופיעו לאורך השנים בסדרת ספרי "זבנג", רובן באו והלכו, הגרעין הקשה נשאר עוד מתחילת הדרך. במהלך השנים היו גם כמה דמויות שנהרגו – מוטי החבר החייל של אסנת, נזק הכלבה של גל או פלורנס, אחות בית-הספר שמצאה את מותה בדרך טראגית ולא נעימה בעליל. אבל היו גם לא מעט דמויות שפתאום הופיעו – שי, הנער הדתי איתו הסתובבה סיגל אחרי הפרידה מגל, רון הקרצייה שההשראה לו הגיעה מאחד האסיסטנטים של אורי וגם סתיו, שנראה כאילו היא הייתה שם מאז ומתמיד, אבל הדיכאון שלה הצטרף לסדרה רק בספר התשיעי.
    לא ברור איך, אבל בסקרים שונים שנערכו לאורך השנים דווקא דמותו של ג'ינג'י, החרמן הכעור, נבחרה לפופולארית ביותר על ידי בני הנוער וגם ספר ה"זבנג אישי" עליו היה הנמכר ביותר. כן, מסתבר שבני הנוער מזדהים יותר עם הדמות הדחויה והאובססיבית למין מאשר עם מלכת הכיתה, החנון הלא מקובל או הבריון השכונתי. לאורך השנים האשימו לא פעם את אורי פינק בשובניזם, שנאת נשים, שנאת מזרחים והיו גם מי שהאשימו אותו בשנאה של עגבניות, אבל אותם נשאיר רגע בצד. אין ספק שהדמויות בזבנג הן סטריאוטיפ אחד גדול שמייצג את החברה הישראלית, ואם חלקן מגעילות, מלאות בשנאה, חושבות רק על מין ושונאות נשים, מה זה אומר עלינו?

    זבנג – פיילוטים

    אורי פינק לא צריך הרבה כדי להיות מאושר, באמת שלא. תנו לו וילה בטוסקנה, שתי מכוניות פרארי (אי אפשר אחת, ומה אם יהיה פנצ'ר?) וקוויאר לארוחת בוקר והוא יגיד לכם שזהו, הוא את שלו השיג. טוב, אולי גם מטוס פרטי, משרת אישי ומיליון דולר בבנק. אבל זהו, באמת ששום דבר מעבר. איש צנוע, כבר אמרנו? במהלך 25 שנות "זבנג" ניסה פינק בכל כוחו להפוך את המותג המצליח לכסף גדול, ניסיונות שברובם הגדול לא ממש הצליחו. אבל איך אמרו פעם חכמים – "מי שלא מנסה לא טועה". מצד שני, אותם חכמים לא הפכו לעשירים גדולים, אז אנחנו לא בטוחים שצריך להקשיב להם. אחד הניסיונות היותר מעניינים היה יצירת קלפי "זבנג", כי אם לכדורגלנים מגיע, למה לא לגל, סיגל וג'ינג'י? הרעיונות נכתבו, הקלפים יוצרו ולא מעט אנשים חיכו כבר להזדמנות להחליף בין ירון אחד לשלוש מאיות.

    רק דבר אחד פינק לא יכול היה לצפות – שיגעון הפוגים שסחף את המדינה ולא הותיר לילדים כסף לרכוש את המוצר האיכותי באמת. אה, וגם העובדה שחברת ההפצה שאמורה הייתה לדאוג שהקלפים יהיו בחנויות לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם מי שנותרו לו עוד כמה שקלים לא ממש יכול היה לבזבז אותם. לאורי נותר רק להתנחם בעובדה שחבילת הקלפים הבודדה שנותרה שלמה נמצאת אצלו בסטודיו ויום אחד, בעוד כמה עשרות שנים, היא תסדר לו וילה בטוסקנה. או בפתח תקווה.

    ניסיון נוסף שלא ממש הצליח היה תרגום סדרת "זבנג" לאנגלית. כי הרי מדובר בחבורה של תיכוניסטים מתבגרים, עניין אוניברסאלי לחלוטין שאין סיבה שלא יעבוד בניכר. אין סיבה? בטח שיש – כולם הרי אנטישמים. אורי אייר כמה סטריפים, הוצאת הספרים יצרה מהם חוברת מהודרת ונעשו מספר ניסיונות לשווק את המוצר המשובח (ואנחנו אובייקטיביים לחלוטין) לחו"ל. ניסיונות שכשלו, כמובן. טוב, אולי בפעם הבאה כדאי לאורי לשקול לא לתרגם לאנגלית דווקא קומיקס שעוסק ביום כיפור ובשיחות בין אברי גוף פנימיים, אלא משהו מעט יותר קומוניקטיבי. משהו עם ציצים.

    זבנג – שערוריות

    כיאה לכל דבר מצליח, גם ב"זבנג" היו לא מעט כאלה שניסו לקפוץ על העגלה ולקחת חלק בהצלחה. איך הם עשו את זה? פשוט מאוד – נעלבו. אבל העלבות אמיתית, כזאת שמגיעה עד לעמקי נשמתם. תוך דקות העיתונים התמלאו בידיעות על ההעלבות, משרדי ממשלה פתחו בחקירות ומכתבי נזיפה יצאו לדרכם הארוכה עד לביתו של אורי ברמת-השרון (אנחנו מדברים על שנות ה-90, מיילים היו עוד חלום רחוק). היום אפשר כבר להסתכל אחורה ולצחוק (כאן אתם מתבקשים לצחוק בלב, עדיפות לצחוק מרושע עולה ויורד) אבל אז מדובר היה בשערוריות אמיתיות ולא נעימות במיוחד.

    המקרה המפורסם ביותר היה זה של יומן "זבנג" לשנת 1997-1996 (תשנ"ז, ליהודים שבינינו), אז בנימין נתניהו עלה לשלטון, ג'ורג' קלוני היה סמל סקס ב"אי-אר" ולאורי פינק עוד היו חלומות ליצור סדרת קלפים מצליחה ולעשות מיליונים. בתוככי היומן התחבא לו שיר קטן על יעל ביז, כוכבת הסדרה "רמת-אביב ג'", שהוגדרה כ"דוגמנית בשיא הקריירה שלה שעומדת להוציא דיסק וש-87 אחוז מהגברים בגילאי 13-18 רוצים לראות אותה ערומה". עוד נכתב כי השיר, תחת הכותרת "באלה השדיים", יצא במארז כפול ואלה מילותיו: "באלה השדיים פתחתי חשבון בנק, איפרתי ת'עיניים נראיתי כמו טנק, ואז הגעתי תיכף לרמת אביב, כי יש פה אחלה כסף הציצי לא הכזיב". אכן, מילים כדורבנות.
    הוריה של יעל בר-זוהר, שמשום מה חשבה שהשיר מבוסס עליה, לא ממש אהבו את הקטע עוצר הנשימה הזה ומיהרו לפנות בתלונה ל"מועצה הלאומית לשלום הילד" שמצידם מיהרו לפנות אל הוצאת הספרים. "בשעתו דיברנו אתכם על היומן הקרוי 'זבנג' שבהוצאתכם", כתב ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה והדואג מספר אחת לשלום הילדים. "הצטערתי כבר אז לשמוע את עמדתך (הכנה) שהשיקול הוא מסחרי ('וזה מה שנמכר'). בינתיים קיבלנו תלונה נוספת (וצודקת) ומסתבר שלא רק הוריה של יעל בר-זוהר כועסים… את הנעשה כבר אין להשיב, אבל אולי בשנה הבאה תחשבו שוב האם המטרה מקדשת את כל האמצעים".

    לא עברו כמה ימים והגיע מכתב נוסף, הפעם ממשרד התעשייה והמסחר (כן כן, עכשיו אתם יודעים מה בעצם עושים שם) ובו ניתנה התראה לגבי היומן המדובר. "הנך נדרש להקפיד ביתר שאת על כך שביומן לא יהיה ניצול לרעה של דמיונם של קטינים ושל נוחות להתרשם ממודעות הפוגעות באישי ציבור נבחרים. הפעם החלטתי להסתבר בהתראה, כל מקרה נוסף יועבר ללשכה המשפטית". האם אורי למד לקח? ממש לא. במהלך השנים העיפרון שלו סיבך אותו עם לא מעט מפורסמים שחשו נפגעים מהאיורים שלו, האחרים כנראה פשוט לא קנו עיתון באותו שבוע. רשימה חלקית: ראש הממשלה בנימין נתניהו, גל אוחובסקי וסער פין. רשימה פחות חלקית: כל מפורסמי ישראל, מפורסמי העולם וגם כמה חייזרים.

    זבנג – המוצרים

    רשימה חלקית ביותר של מוצרי "זבנג" שהופיעו עד היום: חלוצות "זבנג" עם שלל דמויות, לפחות 25 ספרים, לוח שנה, פוסטרים, יומנים לתלמיד, סוודרים, עטיפות למחברת, 9 ספרי "זבנג אישי", משחק קלפים, ספרי "זבנגל'ה", ספרי "ככה מציירים זבנג", הגדה לפסח, מדבקות, מצעים למיטה, חוברות קומיקס, עיתון קומיקס (זה שאתם מחזיקים ממש עכשיו) וסדרת טלוויזיה שרצה שתי עונות ב"קשת".
    אין ספק שבכל מדינה אחרת אורי פינק כבר צריך היה עשיר, כאן הוא שמח בחלקו. במהלך השנים "זבנג" צברה פופולאריות רבה ובשיאה הגיעו מדי שבוע למערכת "מעריב לנוער" אלפי מכתבים של קוראים צעירים עם הצעות, דעות וציורים שאת כולם אורי קרא, ולרובם גם ניסה לענות. אבל אין ספק שהפופולאריות הגדולה ביותר של הסדרה הייתה אי שם לקראת סוף שנות ה-90, אז עלתה בערוץ 2 הסדרה "זבנג" בכיכובם של ליאון רוזנברג (גל), סנדי בר (מאיה) ויוסי גרבר (גברת זעפני) שזכתה לאחוזי רייטינג יפים. הסדרה הייתה מבוססת באופן חופשי למדי על הקומיקס, אך באופייה שמרה על רוח השטות ובעיקר על הדמויות הצבעוניות. זו הייתה גם תקופת הזוהר של המוצרים שנחטפו מהמדפים וכמעט בכל בית-ספר ניתן היה לראות ילדים עם ערכה מלאה: מחברות, קלסרים ומדבקות של "זבנג", למורת רוחם של המורים שהעדיפו משהו קצת יותר חינוכי. חתלתולים לדוגמא.
    והיה גם ניסיון לתרגם את "זבנג" למשחק מחשב, אלא שנכון לעכשיו הרעיון תקוע אי שם בעמק הסיליקון ולא ברור מתי יצא אל הפועל. אנחנו תמיד אופטימיים, מצד שני גם האמנו שכשנגדל לא יהיה יותר צבא.

    זבנג – התכתבות עם התקופה

    תרשו לנו לקחת אתכם למסע קצר אל העבר במכונת הזמן הדמיונית שלנו. שנת 1987, הנה אנחנו באים.
    משפחת סימפסון משודרת לראשונה כסרטון קצר בתוכנית אירוח, בית"ר ירושלים זוכה באליפות הראשונה בכדורגל, האינתיפאדה הראשונה פורצת, הכדורגלן ליונל מסי נולד, ממשלת ישראל מחליטה על סיום פרויקט הלביא ואורי פינק מגיע למשרדי "מעריב לנוער" כדי להגיש להם את הקומיקס הראשון בסדרת "זבנג". תאמינו או לא, באותם ימים אפילו הפאוץ' עוד היה באופנה.

    במהלך השנים שעברו כמעט הכול השתנה בארץ ובעולם, מי שמציץ בקומיקס של סוף שנות ה-80 עלול לא להכיר חלק גדול מהתופעות התרבותיות שמופיעות שם. מצד שני, אם מישהו משנות ה-80 יסתכל בקומיקס של היום סביר להניח שהוא לא יבין מה זה "אייפון", איך אורנה דץ מנחה תוכנית בוקר ולמה חבורה של אנשים מסתגרת חודשיים בתוך בית ושומעת להוראות של איזה "אח גדול". ואולי זה סוד הקסם של "זבנג" – העובדה שהוא נשאר רלוונטי כל השנים האלה, עקב אחרי סדר היום ולא פספס שום התייחסות רלוונטית.

    בין אם זו מלחמת המפרץ, אז התפתחה אופנה של קישוט ערכות האב"כ בקומיקסים של זבנג, דרך הפאוור ריינג'רס שהבהלה לבובות עם הדמויות שלהם זכתה לקומיקס משלה או ערוץ 2 שהביא לנו את הפרסומות המסחריות וזכה לפרודיה משלו. היום סניף של מקדונלדס בכל פינה נראה הגיוני לחלוטין, אבל בתחילת שנות ה-90 זה היה נראה כמו חלום רחוק, ולכן כשהסניף הראשון הגיע לארץ "זבנג" הקדישו לו קומיקס שלם משלו. מצד שני, גם "האח הגדול" זכה לסיפור משלו בו ענוגה זעפני נכנסה לבית הפופולארי. את השינויים בין השנים אפשר לראות גם בדמויות – בין אם זו דמות אתיופית שהצטרפה לסדרה ובין אם זה הרצל הערס על הברזלים, שהוא למעשה פולני במסווה.

    זבנג מין ורוקנרול

    אין ספק שמה שמעניין יותר מכל את בני הנוער, בשנות ה-80 כמו היום, זה השילוש הקדוש – "זבנג", מין ורוקנ'רול. אחרת באמת אין לנו דרך להסביר את כמויות ההורמונים הגדולות שהושפרצו לכל עבר ב-25 שנות קיומו של זבנג. גל וסיגל ניסו שנים לעשות את זה, ללא הצלחה, ג'ינג'י לא הפסיק להציץ אל המלתחות של הבנות, מאיה הורידה חולצה לא פעם ובאופן כללי – בכל הזדמנות בה הדמויות יכלו להוריד חולצה, הן הורידו גם מכנס.
    אנחנו מניחים שפסיכולוגים ינתחו את הנושא הזה בעוד שנים רבות, יקשרו את זה איכשהו לילדות של אורי ולעובדה שמלכת הכיתה לא נענתה לחיזוריו, אבל בואו נודה באמת – סקס מוכר. במהלך השנים "זבנג" סקרה את הנוער באותה תקופה ומשנה לשנה הנוער הפך ליותר ויותר מיני.

    קצת אחרי תקופת ההתנתקות אורי הרגיש שהוא לא יכול יותר לעצור את עצמו ויצר את "ז-באנג", הגרסא המבוגרת והלא מרוסנת של "זבנג". אותם כוכבים, כמה שנים קדימה, בלי צנזורה. הוא גם דאג להדגיש "בשום אופן לא לילדים!", אבל כמו שזה נראה היום בעוד עשור את הילדים זה בכלל לא ירגש.
    והיה גם רוקנר'ול, ולא מעט ממנו. מי שיציץ לספריית המוזיקה במחשב של אורי יגלה שם לא מעט מוזיקה רועשת, מעט מאוד בריטני ספירס. להקת "אחותי הצולעת", בהנהגת הסולן הכריזמטי עידו, מייצגת את טעמו המוזיקלי של אורי. למרות שהוא אישית היה מעדיף לצייר משהו רועש עוד יותר, אבל השכנים לא מרשים לו.

    זבנג – שיתוף הקוראים

    במהלך השנים מי שהשפיע יותר מכל על ההתפתחויות בעלילת "זבנג" (חוץ ממצבי הרוח של אורי פינק והשיחות ממנהל הבנק שלו) היו אתם, הקוראים. לפני שאתם טופחים לעצמכם על השכם וממלמלים "איזה כיף, סומכים עלינו", נבהיר ונדגיש כי מדובר כאן פשוט בחוסר החלטיות כרוני של המאייר, שהעדיף לתת לאחרים לעשות את ההחלטות הקשות במקום שהוא יצטרך לשבור את הראש.

    ב-25 שנות "זבנג" זכו הקוראים לבחור את התסרוקת של גל (ולעזור לו להיפטר מהצמה המטופשת), להוסיף דמויות חדשות לסדרה (כן שרון לוי, אנחנו מדברים עלייך) או לעצב מחדש את מאיה (גם את כליל השלמות אפשר לשפר, כך מסתבר). תראו מה זה חוסר החלטיות – אפילו את הלוגו של "זבנג", שעבר כמה שינויים לאורך השנים, אורי נתן לבחירת הקוראים ואלוהים יודע למה, גם התחשב בהם.

    מצד שני, כל אחת מהפעמים בהן אורי נתן לקוראים את אפשרות הבחירה, הייתה גם פעם בה הוא הכניס את דמותו לקומיקס. תעצרו אותנו כאן אם אתם חושבים שמדובר בתיאוריית קונספירציה מתוחכמת (אף אחד לא קם? אז נמשיך), אבל יש לנו תחושה שאורי מעט התאהב בעובדה שהוא יכול להפסיק להצטלם ולהתחיל לתעד את עצמו בציורים. כשהוא מצייר את עצמו לא צריך להתאפר (אפשר פשוט להשתמש בצבעים רכים), לא צריך להוריד את הכרס (אפשר פשוט להשמין קצת את כל השאר) וגם אין צורך למצוא את הזוית המחמיאה (פשוט מציירים אותה).
    אחרת איך תסבירו את העובדה שסטטיסטית בכל קומיקס חמישי מופיעה דמותו, בכל פעם בתירוץ אחר, וגונבת את הפוקוס מהגיבורים המצוירים? חבל שבכל השנים אורי לא יצר ב"זבנג" דמות של שוטר, אחרת כבר מזמן היו פותחים שם בחקירה בנושא.

    כיתובים לתמונות עיתון זבנג

    1. שער עיתון הקומיקס שאורי פינק (וחברים טובים) רצו להוציא לאור. בסוף האור היחיד שהוא ראה היה הפנס של השומר בחניה אחרי שגירשו אותו מהמערכת בבושת פנים.
    2. שער עיתון ״זבנג״ הראשון בגרסתו הראשונה, לפני שעבר לטיפולו המסור של המחשב.

    ההתחלה

    1. חבורת ארצ׳י, קומיקס אמריקאי עליו מבוססת (באופן חופשי מאד כמובן, שלא יחשבו לתבוע) חבורת זבנג. מזהים את ג׳ינג׳י, גל, יוספה, מאיה וסיגל? באופן חופשי, כמובן.
    2. בין שלל כוכבי המוזיקה והדוגמנים בחרו ב״מעריב לנוער״ להקדיש את פוסטר האמצע הנחשק לכוכבי ״זבנג״, מחזור 1990. אפילו הכלב נזק עוד בחיים כאן.
    3. אחד הסיפורים הראשונים של ״זבנג״. שימו לב שמיכל, חברתו של גל, מכינה לו את המאכל האהוב עליו- טשולנט. בשנות האלפיים זה לא היה עובר.
    4. אח, ימי הטושים העליזים. חדי העין יבחינו במחיקות הטיפקס, בקווים הישרים של הסרגל ובטוש הסגול שאורי קנה ומיד מיהר להשוויץ בו.
    5. שימו לב באיזו מהירות סלנג משתנה- אחו שילינג, ראש טוב וג׳מעה הן מילים מאוד אופנתיות, נכון לשנת 1987. והיום? נראה אתכם אומרים סחבק ויוצאים בחיים.
    6. היום כדי ליצור קומיקס כזה צריך רק מחשב. בשנת 1989 נדרשו עפרונות צבעוניים, טושים, מחק, דבק והמון שעות מול המסך בבהייה ב״שושלת״. אורי טוען שזה היה למען העבודה, אנחנו יודעים את האמת.
    7. הדמות הקטנה עם הצמה היא גל. כן, גם לנו היה קצת קשה לזהות בהתחלה, אבל ככה המנהל קורא לו ומי אנחנו שנווכח. תוך כמה פרקים אורי התעשת וגל התבגר.

    דמויות

    1. מה הצד היפה של דמויות ״זבנג״? תשפטו בעצמכם.
    2. ככה כוכבי ״זבנג״ נראים כשהם מתבגרים. נכון שאתם מעדיפים אותם צעירים?
    3. כל כוכבי הסדרה בתמונת מחזור שפורסמה בחלקים ב״זבנג״ 14. כאן היא מתפרסמת לראשונה בגרסתא המלאה והבסיסית, בעיפרון
    4. כבר עטפתם את המחברת שלכם עם כוכבי ״זבנג״? הנה ההזדמנות. או לפחות ככה נראתה ההזדמנות לפני עשר שנים.

    פיילוטים

    1. הגרסא האנגלית של ״זבנג״ שלא זכתה להצלחה גדולה, אבל סיפקה יופי של חומר לשאלות טריוויה על הסדרה. לידה ניתן למצוא גרסא באנגלית לאחד הקומיקסים של ״זבנג״ שהוצג בתערוכה בחו״ל.
    2. מכתב זועם (עד כמה שאורי יכול לזעום…) שנשלח למו״ל מעריב עופר נמרודי ובו אורי מתלונן על כך שסדרת הקלפים שלו לא משווקת כשורה. זה לא ממש עזר לו.

    שערוריות

    1. הקטע מיומן ״זבנג״ של שנת 1996-7 ובו השיר על יעל בר-זוהר שעורר את המהומה.
    2. הטיוטה לאיור עטיפת האלבום ״באלו השדיים״
    3. מכתבו של יצחק קדמן, מנכ״ל המועצה הלאומית לשלום הילד, בו הוא מתלונן על התכנים של היומן
    4. בזה מתעסקים משרדי הממשלה- מכתב ממשרד התעשיה והמסחר ובו אזהרה לפני מעבר להליכים משפטיים. תרגום לעברית: ״נו נו נו״.
    5. יומן ״זבנג״ משחית את הנוער וגורר אותו אל התהום? אורי פינק מגיב.

    במנהרת הזמן

    1. בשנת 1991 כל אזרחי ישראל הסתובבו עם ערכות מגן צמודות, לכל סקאד שלא יבוא. מהר מאוד התפתחה גם אופנה סביב זה- קישוט הערכות בקומיקסים של ״זבנג״.
    2. הפאוור ריינג׳רס בחפו את הנוער. והנה הם גם בקומיקס (רק אל תספרו להם).
    3. ערוץ 2 פרץ לחיינו באמצע שנות ה-90 ו״זבנג״ הביאו את הגרסא שלהם
    4. שמחה רבה, אביב הגיע? ממש לא, דיכאון תהומי. ברגע בו אביב גפן פרץ לחיינו הוא פרץ גם אל ״זבנג״.
    5. בלי אסאמאסים ובלי הדחות. ״האח הגדול״ הגיע ל״זבנג״ וכולם מתבקשים להתנהג בהתאם.
    6. אחרי שאכלו כל חייהם רק בבורגר שוואנץ, כוכבי ״זבנג״ סוף כל סוף זכו להצטרף לעולם הגדול עם סניף ראשון של מקדונלדס. מה עדיף? אנחנו לא בטוחים. אבל לצחי זה סידר את החיים.

    מוצרים

    1. איזה חודש עכשיו? חודש סיגל כמובן. בשנת 1990 יצא לוח שנה מיוחד לחובבי הסדרה. השמועות אומרות שכבר בחודש אשר הבינו שהוא נכשל.
    2. איך יודעים שמשהו מצליח? הוא מגיע לטלוויזיה. איך יודעים שמשהו הצליח מאד? חותמים על עונה שנייה. ככה נראו התסריטים של הסדרה ״זבנג״, לא עדיף בגרסת הקומיקס? אגב, בצידם השני של התסריטים אפשר למצוא ציורים של אורי, כנראה כי הוא הבין שלא ממש יתייחסו להערות שלו.

    שיתוף הקוראים

    1. במבצע חובק עולם התבקשו קוראי ״זבנג״ לבחור לוגו חדש לקומיקס. הקוראים בחרו, הלוגו פורסם ומאז כמעט ולא נעשה בו שימוש. העיקר הכוונה, לא?
    2. לקראת חגיגות בר-המצווה של ״זבנג״ הכין אורי לדמויות, לקוראים ולו הפתעה- שידרוג של האיורים לשנות האלפיים. המהלך כשל, הקוראים התלוננו והכל שב לקדמותו.
    3. לא פעם הקוראים התבקשו להמציא דמויות חדשות ולשלוח רעיונות. הנה דוגמא אחת – ככה נולדה שרון.
    4. אורי חובב המוזיקה קינא ביוצרי סדרת הטלוויזיה שיכלו להוסיף לקומיקס פסקול והחליט לעשות מהלך משל עצמו. אז הוא ניסה לגרום לקוראים לזמזם שירים בזמן שהם קוראים עיתון.

    סקס

    1. ג'ינג'י פוגש חשפנית. באמת חשבתם שהסיפור הזה יגמר כששתי הדמויות ישארו עם החולצות עליהן?
    ידענו שלא. גם אורי.
    2. בכל מקום אחר הקומיקס הזה היה נחשב לפורנו רך, כאן… ובכן, אנחנו באמת לא מבינים איך זה עבר עיתון. סיון, שדופה וערומה, נראית כאן במקלחת בלא מעט פוזות ותנוחות כשרק שיער מכסה את מה שצריך. מזל שבפריים האחרון רואים את גולן בשירותים, אחרת כבר היינו חושבים שמדובר כאן בקומיקס למבוגרים.
    3. קיץ, חם, לאורי נגמרים הרעיונות. אז הוא לוקח את שתי הדמויות הכי יפות ב"זבנג" – מאיה וגולן – ומפשיט אותן, אחת אחרי השנייה. ובסוף הוא עוד מעז להגיד "אני לא יכול לבסס מדור שלם על יפיופים נבובים". כן אה, לא יכול.
    4. מוזיקה העסיקה לא מעט את אורי פינק, וזה ניכר גם בקומיקס. כאן ניתן לראות את ג'ינג'י, עידו ומאיה מתווכחים ביניהם מה ינוגן – וו טאנג קלאן, אייל גולן או היי פייב. מי ניצח? אשר, כמובן, שרצה קצת שקט.
    5. תחשבו רגע איך נראה היוצר של "טין טין" או היוצר של "באטמן" ואפילו האמן שיצר את "סנופי". מה, אתם לא יודעים? טוב, כנראה שהם לא דוחפים את עצמם לקומיקסים שלהם. מה שאי אפשר, אהם אהם, להגיד על אורי שלנו. כל עוד הוא לא גונב את הפוקוס ממאיה אנחנו מניחים שהדמויות חיות עם זה בשלום.

    ציור

    שחור לבן? צבעוני? למה להחליט עכשיו כשאפשר להחליט אחר כך. או לא להחליט לעולם ולהשאיר את האיור הזה בארכיון בגרסת האמצע שלו, קצת ככה וקצת ככה.
    ככה נראה "זבנג" בשלב הראשוני שלו, שרטוטי עיפרון דקים בתוך ריבועים, בלי צבע ובלי כיתובים.
    רגע אחרי ש"הארי פוטר" הפך לתופעת הנוער הגדולה ביותר של שנות האלפיים, אורי פינק החליט לעשות את הגרסא שלו – "המדריך למכשף המתחיל". הוא לקח השראה מעיצוב עטיפת הארי פוטר, צירף את כוכבי "זבנג" וככה זה נראה. ככה נולדת עטיפה, שלב אחרי שלב: סקיצה ראשונית, צביעה בצבע, השער הסופי.

    אלבר אלבז