רכישת כרטיסים

הזמנת סיור פרטי

    בגסות

    שלא כמו בתחום המוזיקה או העיצוב, נדיר למצוא זוגות נשואים שיוצרים קומיקס ממש יחד. רוברט ואיליין קראמב מנסים ליצור חיבור כזה בשנים האחרונות, אך מלבדם קשה להיזכר בקלות בדוגמאות נוספות של זוגות ששותפים במלאכת האיור. זאת לא הסיבה היחידה שבזכותה רני ואבישג לבנון, שמוכרים בשמות העט גלנדון ואיזבלה, כל כך יוצאי דופן בסצנת הקומיקס בארץ. כבר למעלה מעשור שהם מציירים קומיקס בקו גס ובוטה ומקפידים לפרסם בעיתונות הממוסדת סטריפים אקטואליים בהם שזורים תכנים פורנוגרפיים מעוררי מחלוקת.

    הם גרים בפרדס חנה, הורים לשלוש בנות, לשני כלבים ולשבעה חתולים.
    לקראת התערוכה החדשה שהם אוצרים ברשת http://votecomics.blogspot.co.il/ התכנסנו לראיון קצר.

     

    איך הכרתם?

    א: רגע רגע, מוסיקה רומנטית. לה לה לה לה לה….

    ג: הכרנו לפני 14 שנים במדרשה לאמנות בבית ברל. איזבלה למדה לימודים מלאים ואני נרשמתי ללימודים חיצוניים אחרי שלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב.
    רציתי משהו מעבר אז הלכתי ללמוד במדרשה. כלומר בגלל הבחורות, אבל גם בגלל השדיים, תכתוב את זה ש-ד-י-י-ם.

     

    זה התחיל כקשר רומנטי או מהעניין המשותף בקומיקס?

    א: אני נחשפתי לקומיקס רק אחרי שהכרנו.
    ילדתי את הבת הבכורה בניתוח קיסרי ובימי ההחלמה גלנדון הביא לבית החולים חוברות קומיקס.
    למדתי במדרשה טכניקות שונות ואת שפת האמנות ופתאום נתקלתי בקומיקס אוטוביוגרפי של ג'ולי דוסה (Julie Doucet). זה הימם אותי שאפשר ליצור בלי להתייחס לשפת האמנות.

     

    ממי אתם מושפעים?

    ג: מחוץ לארץ מרוברט קראמב, צ'ארלס ברנז, ז'ולי דוסה. ובארץ מדודו גבע, אנגלמאיר, רותו מודן ותמיר שפר.

     

    מתי בחרתם את שמות העט ולמה?

    ג: הייתי גלנדון עוד לפני שהכרתי את איזבלה. כשלמדתי קולנוע הוצאתי עיתון מחתרתי בשם "שלפוחיות חינם” וחילקתי אותו בתיבות דואר בתל אביב.

    א: כשהכרנו הוא אמר לי שקוראים לו גלנדון. נדלקתי על זה ורציתי מיד גם שם.

    ג: היות ואנחנו טיפוסים מאוד טוטאליים זה יוצר הפרדה נוחה בין החיים שלנו כאנשים נורמאליים והורים לבין יוצרים משולחי רסן.

    מתי התחלתם ליצור יחד?

    א: אחרי שהילדה הראשונה נולדה.

    ג: זה התחיל בתקופה שלא הייתה לי עבודה והתחלתי מתוך שעמום לשלוח לאנשים מיילים.
    האינטרנט היה מאוד איטי ואנשים קיללו אותי שהמיילים שוקלים בסביבות 300K, אז זה היה מאוד כבד. קיבלתי איור ראשון שעשיתי לבד ובאיור השני כבר ביקשתי מאיזבלה עזרה. רועי צ'יקי ארד ערך אז את עיתון פירמה והכניס אותנו אליו. ולקח לנו קצת זמן אבל התחלנו לחתום כגלנדון ואיזבלה.

    זאת גם הייתה התקופה של חבורת A4?

    ג: A4 נולדה במפגש ביני לבין דודו גבע. הצעתי את הפורמט שהתבסס על העיתונים המחתרתיים שלי, לא מדובר ברעיון גאוני אבל אחר כך כל מיני אנשים החליטו שזה רעיון שלהם. זה לא ממש חשוב.

    א: לדודו הייתה מכונת צילום בבית מהעבודה בעיתון.

    ג: הזמנו אנשים להצטרף, אני הבאתי את איזבלה, דודו הביא אחרים ופתאום זה הפך לאיזה שבעים ציירי קומיקס שציירו עד אז למגירה. היינו נפגשים בבתים בתל אביב וזה היה מאוד חזק. עד אז היה קומיקס ממוסד שהתרכז סביב מעט יוצרים ופתאום לכל מי שהעז לצייר קומיקס היתה במה.

    בזכות "שלפוחיות חינם" קיבל גלנדון הזמנה משי אביבי ליצור פינת אנימציה בתוכנית "מקרה לילה". הפינה שנקראה "ביק ושיק" שודרה עונה שלמה והובילה לשיתוף פעולה עם רמי פורטיס ושלומי ברכה בקליפ, ובהמשך לשיתוף פעולה עם חוה אלברשטיין והרשימה החלה מתארכת.

    ג: ככה בעצם התחלנו להתגלגל.

    א: לא "התגלגלנו", חשוב לי להגיד שאנחנו נלחמים על כל עבודה בשיניים, זה מאוד קשה. הקשר עם ערוץ ביפ למשל, לחצנו עליהם מאוד עד שהם הסכימו.

    ג: זה נכון, קיבלנו סדרת אנימציה אבל הצענו חמישים סדרות אחרות, לא פחות טובות שנדחו. אנחנו כל הזמן מחפשים הזדמנויות. איך התחלנו לעשות קומיקס? ראינו שהמקום של דודו גבע לא מתמלא ב"הארץ" והתחלנו ללחוץ, בהתחלה סירבו אבל באמת ששיגענו אותם, עד שהואילו לתת לנו מדור שהתפרסם לתקופה קצרה מאוד.

    איך אתם שורדים?

    ג: בעיני זה פלא, זה מוכנות אינסופית להיכשל. אנחנו הרי חיים בארץ שהיא עוכרת קומיקס, אנימציה או כל דבר שהוא ויזואלי. ארץ שהולכת ומקצינה מבחינה דתית וימנית ופחות ופחות פתוחה לתכנים מתירניים. בעיתון רייטינג למשל, פעם היה לנו מותר לצייר ציצי, אבל היום אסור. בנוסף, איור זה התחום היחיד בארץ שמשתכרים בו פחות מלפני עשר שנים. לא כשכר ריאלי, פחות כסף. בעבר קיבלנו סכומים יפים יותר, אבל העיתונות קורסת והתעריפים יורדים. בכלל יש מעט מאוד אנשים בתחום שמוכנים לדבר איתך, על איור ובטח ובטח על קומיקס. באיור תמיד יעדיפו את הפחות נועזים או את אלה שמדברים בשפה שהם למדו בבית ספר לעיצוב אני לא מכיר את השפה הזאת.

    אז אתם עסוקים בלחזק אחד את השני כל הזמן?

    לגמרי… (צוחקים)

    איך מתנהלת העבודה המשותפת?

    ג: אנחנו מעורבבים לגמרי, פעם היינו עושים ביחד רק את האיורים אבל היום אנחנו עושים ביחד הכל. בקומיקס החלק של הפאנצ'ים יותר שלי, אני פאנצ'ר מאכער ואני זה שמחובר לאקטואליה. אני קורא חדשות אובססיבי מילדותי, פעם קראתי את כל העיתונים והיום אני חופר באתרי חדשות.

    א: אני מעודכנת דרך הפילטרים שלו, אבל בגלל שאני יחסית נקייה התגובות שלי הם כמו של ילדה, יש לי שאלות תמימות וככה עולים לו הפאנצ'ים.

    ג: ואם היא צוחקת אז זה עובד.

    א: לעומת גלנדון המומחיות שלי היא באפיון דמויות וכתיבת תסריטים.

    ג: זה נכון, אני חלש בתסריטים ארוכים ומבחינתי אפשר לסכם במשפט אחד סיפור שלם.

     

    ובציור עצמו, איך מתחלקת העבודה?

    ג: אנחנו תמיד מתחילים על הנייר יחד אבל כשזה מגיע לצביעה אני סופג עלבונות שלא יאמנו, מבחינתה אני לא יודע לצבוע, אבל לפעמים אני בכל זאת צובע.

    א: אני צובעת הכל! אחד הסטריפים המהנים שציירנו יחד כבר מהדף היה "יוסי ואוסי", זו הייתה סדרה שהתפרסמה במשך שנה וחצי בחינמון הרכבת של ידיעות אחרונות "24 דקות". יוסי ואוסי היו זוג שהגיבו לאקטואליה אבל תמיד ראו להם את הפטמות או את האשכים. זה הגיע לכך שבסטריפ שאמור היה להתפרסם בזמן הפיגוע שהיה בבית חב"ד בהודו הם ביקשו להצניע חלקים ממנו.

    אבל הרי ידעתם מראש שזה לא מכובד.

    ג: אין דבר כזה מבחינתנו, אנחנו לא רואים את הדברים האלה. ברור שככל שהעיתון והעורך יותר שמרניים אנחנו מבינים את הקונספט. אבל יש לנו שליחות מסויימת, אנחנו מהבודדים כאן שמוציאים תכנים מיניים, אלימים ובוטים החוצה.

     

    שליחות?

    ג: אנחנו חיים בארץ שבה נימוס קודם לכל. אתה יכול לגמור למישהו את החיים, אתה יכול לתקוע לו סכין בגב, אבל אם תהיה מנומס יצדדו בך. לעומת זאת אם תקלל יגידו לך שאתה לא בסדר. הנימוס הזה מרתיח אותנו, התחושה שאם אתה מנומס מותר לך לעשות הכל ואם אתה לא מנומס אין לך זכות קיום.

    א: אבל אנחנו כן מוכנים לקבל ביקורת, אם אומרים לנו שמשהו לא בסדר נשנה אותו.

    ג: בשביל זה יש עורך, זה התפקיד שלו. נעדן ועדיין נביע את התפיסה החברתית שלנו. פעם היינו הרבה יותר מיניים בתכנים ועשינו גם מה שנקרא "פיפי קקי". נאלצנו להתפשר אבל אנחנו עדיין אומרים מה שאנחנו חושבים. ואם אנחנו חושבים שפוליטיקאים דופקים אותנו נגיד את זה בדרך הכי בוטה שאפשר.
    אנשים שעובדים איתנו לרוב מקבלים שזה התפקיד שלנו. ואם הם לא מקבלים את זה הם מפטרים אותנו.

    א: למשל במקרה של עיתון מעריב (תהליך רכישת העיתון ע"י הבעלים הנוכחי שלמה בן צבי מידי נוחי דנקנר הביאה איתה עיכוב תשלומים לפרילנסרים שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא נפתר. ל.צ).
    נכנסתי למשרד של הנאמנים והתחלתי לצעוק שמגיע לי כסף. ניגשה אלי מישהי ובקשה ממני לא לדבר ככה בנוכחותם. אמרתי לה את מה זה מעניין לי, הם ברחו והיא אמרה לי שזה לא יפה. שאלתי אותה מה יותר חשוב, לנהוג בנימוס כלפיהם או שעבדתי ולא משלמים לי? העובדה שהם חייבים לי אלפי שקלים נראית לי חשובה יותר.

    ג: בגלל כל הסיפור של מעריב היינו חייבים מקורות הכנסה מידיים. והתחלנו במה שאנחנו קוראים לו 'הספסל'. אנחנו באים לתל אביב, תופסים ספסל ומוכרים חוברות ויצירות אמנות.

    א: יש תחושה של פתיחות גדולה של הקהל לזה.

    ג: עד היום לא חיפשנו את הקהל כי היינו מגיעים אליו דרך העיתונות, עכשיו אנחנו מחפשים אותו ונראה שגם הוא מחפש אותנו.

    א: זה כנראה החלק הטוב של קריסת המדיה, פתאום זה חסר לקהל.

    ג: יש לנו פרוייקט שאנחנו קוראים לו "פיצה במאה". התחלנו לצייר על קרטונים של משולשי פיצה, התחלנו בסדרה של 28 ציורים שהם מפתחות להצלחה בחיים ואנחנו מוכרים אותם בזול יחסית למונחים אמנותיים. חצי מהסדרה כבר נמכרה והפנטזיה היא שהמון יוצרים יגיעו לכיכר מסריק וימכרו קרטונים כאלה. הטעות שהייתה ב-A4 היא שחשבנו על אירוע מתמשך ובפועל זה היה מפץ גדול.

    ויש גם את התערוכה "בוחרים קומיקס" שאתם אוצרים באינטרנט.

    ג: התפיסה היא שרצוי שיהיה לנו מקום במערכת אבל אנחנו דואגים תמיד ליצור גם מחוץ לה. בעוד שבוע תעלה התערוכה בבלוג שנפתח לטובת המטרה בכתובת: http://votecomics.blogspot.co.il/ והרעיון הוא ליצור רעש קומיקסי ושעשוע לפני הבחירות. הומור הוא כלי להתמודדות אנושית והמוטו הוא שמה שאסור לצחוק עליו לא שווה להתעסק איתו.

    אני מסיים את הראיונות בעצה לאמן הצעיר, אני חושב שנתתם כבר כמה, ובכל זאת משהו שתרצו להוסיף?

    ג: תאמין בעצמך ואל תצפה לפירגונים.

    אלבר אלבז