ראיון עם גיא מורד

מאז סיום לימודיו בבצלאל עבר גיא מורד בכל תחנה משמעותית שקשורה בקומיקס. הוא היה חבר בקבוצת דימונה, השתתף בפרוייקט חילופי קומיקסאים מישראל וגרמניה שיצא בספר 'קרגו', הוציא את ספרו 'שלוש פעימות' בהוצאת האוזן השלישית וכבר כמה שנים שהוא מופיע במוסף שבעה ימים בטור קומיקס אישי לצד מדורו של רענן שקד. בשנים האחרונות זכה מורד להשתבץ כקריקטוריסט בידיעות והוא מוכיח משם את כוחו בדייקנות רבה. הוא עובד מהבית (בישוב להבים) וטוען שדווקא המרחק מתל אביב טוען אותו ברעיונות חדשים. שיחה עם מי שמצייר קריקטורות ביום ורוצה לחזור ולכתוב קומיקס בלילה.

איפה גדלת ואיך זכורה לך הילדות?

נולדתי בת"א ב-1975. מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר. בתור ילד אני זוכר שציירתי אפוסים שלמים על אבירים, מפלצות, חיילים נגד מחבלים (נושא שתמיד היה אקטואלי) קאובויים ואינדיאנים וכדומה, ציורים עם המון אקשן, פיצוצים ומכות. הייתי מחבר את כל הדפים ויוצר סטריפ פנורמי ארוך.

הוריי שלא באים מהתחום (אבי עבד בבנק ואמי פסיכולוגית) השתדלו לטפח את העניין שלי בציור, זה התבטא בחוגים וספרים שקנו לי. סבתי הייתה לוקחת אותי לכל תערוכת קריקטורות אפשרית, קונה לי ספרי קריקטורה וקומיקס (את "מגוחך בעורף האויב" של דודו גבע קיבלתי ממנה) וגולת הכותרת הייתה הפגישה שהיא הצליחה לארגן לי עם זאב הקריקטוריסט במשרדו בבית מעריב. עד היום היא שומרת עבודות שלי מהילדות ומתייקת איורים וקריקטורות שלי

ממה הושפעת?

בגיל 10 נתקלתי בעיתון בכפולה מאויירת של כל הממשלה שצייר זאב. הייתי מוקסם ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, כמובן ששמרתי את הכפולה הזו והיא נמצאת אצלי עד היום. מאז נכנסתי חזק לכל העניין. אספתי קריקטורות של זאב, הכי אהבתי את העמוד שלו במוסף הארץ : "על כל פנים מאת זאב" שהיה לי קצת קשה להשיג מכיוון שאצלי במשפחה קראו בעיקר ידיעות ומעריב. כמו כן אספתי קריקטורות וספרים של דוש, ויעקב שילה שפירסם קריקטורות במעריב יחד עם זאב.

ישבתי מול כל הקריקטורות ופשוט התחלתי להעתיק פרצופים ולפעמים אפילו קריקטורות שלמות בלי להבין לגמרי את ההקשר הפוליטי שלהן. את הידע הדל שצברתי בנושאי אקטואליה בגיל 10 תרגמתי לדפים על גבי דפים של קריקטורות שאח"כ הייתי מהדק ועושה להן כריכות. בבית הספר ילדים רצו שאלמד אותם איך לצייר את דוד לוי ויצחק שמיר (בסגנונו של זאב כמובן) וכל המחברות שלי מהיסודי היו מלאות באיורים וקריקטורות של הממשלה.

במקביל לזאב ודוש נחשפתי למישל קישקה שפירסם קומיקסים בעיתוני ילדים כמו כולנו ומשהו. מאוד אהבתי את סגנון האיור וההתעמקות של מישל בפרטים ודי מהר התחלתי להעתיק ולחקות את האיורים של קישקה, בין השאר גם את הפוסטרים הגדולים ומלאי הגסויות שסבתי ישר קנתה לי את כולם. אח"כ גם גיליתי את "MAD" שאספתי באדיקות בערך עד הצבא. חוץ מזה הייתי מושפע גם מהחבובות, הדרדסים, אסטריקס ומה שהיה סביבי.

בתיכון די הזנחתי כל מה שקשור לתחום, אבל בשירות הצבאי (שכלל הרבה עיסוק באנימציה) בסביבה של הרבה אנשים מוכשרים מהתחום חזרתי לצייר ואחרי השיחרור נרשמתי ללימודים.

בבצלאל

כן, למדתי בבצלאל בין השנים 1997-2001, בשנתיים הראשונות למדנו בעיקר עיצוב, טיפוגרפיה וכד' אבל אותי עניין רק להיות מאייר. בשנה השלישית עברתי למסלול איור וסוף סוף התחלתי להנות מהלימודים. הקורס שהכי חיכיתי לו היה קומיקס בהנחיית מישל קישקה ובמקביל לקחתי כמעט כל קורס איור שהנחה איציק רנרט שהיה מנחה מעולה. באופן כללי הלימודים בבצלאל היו קשים ותובעניים אבל נתנו לי המון, הם פיתחו אצלי חוש ביקורת עצמי, את היכולת לעמוד בלחצים וגם המון ידע בתחומים שונים. פרוייקט הגמר שלי היה חוברת קומיקס ששקדתי עליה במשך כל השנה הרביעית והאחרונה ללימודיי.

לאן פנית לאחר הלימודים?

הכנתי תיק עבודות ופשוט הלכתי איתו לכל מקום אפשרי: מערכות עיתונים, הוצאות לאור, משרדי פרסום וסטודיו לעיצוב. קיבלתי מספר הצעות אבל לא מספיק בשביל להתפרנס.

באחד הימים פנה אליי בחור גרמני בשם יאן, הוא הציג את עצמו כבוגר שנקר, ואמר לי שמכר משותף המליץ עליי לקבוצת קומיקס של בוגרי בתי ספר לעיצוב, שהוא מנסה להקים. קיימנו כמה פגישות עד שלבסוף התגבשה הקבוצה ששמה "דימונה". היינו יאן, מיכל ברוך, מירב שאול, יפעת כהן, אמיתי סנדי ואני. כבוגר טרי ודי מבולבל הקבוצה היוותה בשבילי (ואני מניח שגם בשביל כל האחרים) עוגן. היינו מעין קבוצת תמיכה אחד לשני. עבדנו על ספר משותף ולאחר שסיימנו והדפסנו אותו נסענו לפסטיבל הקומיקס הבינלאומי באנגולם שבצרפת, שם עוררנו ענין רב ונהננו. אח"כ הוצאנו עוד שתי אנתולוגיות אבל אחרי 4 שנים מיצינו והקבוצה לאט לאט התפרקה.

הוצאת ספר קומיקס גם דרך האוזן השלישית שפתחה לייבל וסגרה אותו תוך זמן קצר, יש לדעתך סיכוי לקומיקס בארץ?

האוזן השלישית לא הרוויחו כפי שהם ציפו, אני לא יודע עד כמה הם האמינו בזה מלכתחילה. אבל לדעתי כן, יש לקומיקס הרבה פוטנציאל. הבן שלי בן שש ואנחנו מקריאים לו את טין טין ואפילו חוברות של ספיידרמן שיצאו בעברית, הוא מת על זה. העברתי פעילות על קומיקס לכיתה שלו בבית הספר וכל החברים שלו מכירים את 'בון', זה הרבה יותר מאיתנו בגיל הזה.

איך הגעת למעמד של קריקטוריסט וקומיקסאי בידיעות?

הייתי מאייר קבוע בהעיר, ולידיעות אחרונות הייתי מאייר מדי פעם, בד"כ למוסף הכלכלי. עד שיום אחד פנה אליי ניר חפץ שהיה בזמנו עורך "7 ימים" והציע לי להתחיל לאייר סטריפ קומיקס לטור החדש של רענן שקד, אחרי שראה עבודות קומיקס שלי. הפיילוט היה מוצלח וכעבור כמה חודשים, בעקבות סטריפ על פרשת קצב, התקשר אליי סגן העורך הראשי של העיתון והציע לי להתחיל לעשות גם קריקטורות פוליטיות למדור "דעות".

התחלתי מפעם בשבוע וכיום אני מאייר 3 קריקטורות בשבוע שזה בעיניי כמו חצי משרה. להיות קריקטוריסט יכול להיות מאוד מתיש, יש ימים בהם אני קם בבוקר ולפני הקפה אני כבר יודע על מה אני הולך לצייר את הקריקטורה. מנגד, יש ימים בהם אני קם בבוקר פותח רדיו קורא עיתונים ובמקביל גולש באתרי האקטואליה ועד חמש, שש בערב עדיין אין לי רעיון. זה יוצר תיסכול כי במקרים מסויימים אני נאלץ לצייר בסוף משהו שאני לא תמיד מרוצה או שלם איתו עד הסוף. אני קורא את הכותרות ומסמן בראש את הנושאים החמים שאליהם אני רוצה להגיב. אם עולה לי רעיון ממש ממש מהר אני שם אותו בצד ובוחן אם זה לא באנלי מדי. אבל בסך הכל אין לי הרבה זמן.

זה לא היה לי טבעי להיות קריקטוריסט, לפני שמונה שנים פנו אלי לצייר קריקטורות למעריב אבל זה מאוד הלחיץ אותי וסירבתי. אחר כך, מדי פעם, החלפתי את גיל ג'יבלי בגלובס כשהוא היה יוצא לחופש וגיליתי שזה לא כל כך נורא.

מהי קריקטורה טובה בעיניך?

קריקטורה טובה בעיניי זו קריקטורה מפתיעה ,מצחיקה או נוקבת. אני אוהב את מה שעמוס בידרמן עושה. בהתחלה היה לי קשה להתרגל לקו ולסגנון שלו אבל עם השנים למדתי להבין כמה הקריקטורות שלו מתוחכמות ולא פחות מכך מצחיקות.

איך אתה עובד?

עד לפני שנה עוד איירתי בעיפרון, אך משנה לשנה הסקיצות הפכו פחות מפורטות עד שהפכו ממש קישקושים בהם אני רק מתכנן קומפוזיציה. בחודשים האחרונים כבר אני לגמרי מדלג על שלב העיפרון ומתחיל לעבוד על הסקיצה במחשב באמצעות הואקום. למרות זאת יש דברים שכיף לי יותר לשרבט בעיפרון ואם יוצא משהו טוב אז אני סורק אותו.

אתה מגיע למערכת?

כמעט ולא, אני עובד מהבית והכל נעשה דרך הטלפון והאינטרנט. בד"כ זה מאוד נוח אבל לעיתים מתגנבת איזו תחושה של בדידות. למשל, את פנינה, העורכת של מדור "דעות", שאיתה אני בקשר טלפוני יום יומי מאז שהתחלתי לעשות קריקטורות, מעולם לא פגשתי. אני מתייעץ איתה ולפעמים גם עם אישתי או עם הורי.

מתקבלות תגובות?

הרבה אנשים שרואים את הקריקטורות בעיתון רוצים להגיב, ומאתרים את המייל שלי או את מספר הסלולרי שלי בגוגל. הפידבקים בד"כ מאוד מחמיאים. לעיתים אנשים מתקשרים אליי, מוודאים שאני גיא מורד הקריקטוריסט ואז מתחילים להציע לי רעיונות שונים ומשונים לקריקטורות. אני תמיד דוחה אותם בנימוס.

איך אתה מתייחס למשבר בענף העיתונות?

זה על הפנים, ממש מדאיג. בתחילת הדרך כמאייר התעסקתי גם בתחומים כמו אנימציה, אבל בשנים האחרונות עברתי כמעט לגמרי לעיתונות ולעיתון ספציפי אחד ואני שואל את עצמי לאן זה הולך.

יש עוד דברים שהיית רוצה לעסוק בהם?

כאבא לשני ילדים, יחסית קטנים, וכמאייר וקריקטוריסט במשרה מלאה לעיתון לא נשאר לי כמעט זמן פנוי לעבוד על דברים אישיים. מעבר לקריקטורות האהבה הכי גדולה שלי נשארה לקומיקס, יש לי המון רעיונות בראש, במיוחד מאז שעברתי לגור מחוץ לתל אביב, ונורא הייתי רוצה ליצור ספר קומיקס עב כרס (גרפיק נובל). אבל נכון לעכשיו, כל עוד אף אחד לא מממן לי שנה שבה אוכל לשבת בשקט ולאייר ספר קומיקס, לצערי, אין לי זמן לזה.

ולסיום עצה טובה למאייר מתחיל

לא להתייאש, הדרך בהתחלה לא קלה.