שתי קומיקסאיות וקומיקסאי…

בארצנו הקטנטונת ומעוטת הקומיקס, נדמה שדווקא הקומיקס האוטוביוגרפי-תיעודי הצליח למצוא מקום יציב בעמודי העיתונים. "עמוד הבית" המבריק של דניאלה לונדון דקל, "ריאליסט" הווירטואוזי של אסף חנוכה ו"רישומון" של כותבת שורות אלו הם שלושה טורים המתפרסמים דרך קבע במוספי ובמקומוני סוף השבוע בשנים האחרונות.

החלטתי לנסות ולהתחקות אחר הדומה והשונה בין שלושת הטורים. כמובן שתוצאות מחקרי מובאות כאן מנקודת מבטי הסובייקטיבית להחריד ואינן מהוות אמת מוחלטת בשום צורה. יכול להיות שחלקן אפילו ילוו בהרמת גבה ספקנית מצדם של חנוכה ולונדון דקל.

קצת שמח, קצת עצוב

אז מה משותף לכולנו? ומה מבדיל בינינו? באופן כללי שלושתנו מתעסקים בעצמנו ובמפגש היומיומי והלעתים בנאלי שלנו עם החיים. זוגיות, משפחה, כסף, אוכל, פייסבוק ושאר ירקות. אבל הלך הרוח שמלווה את ההתעסקות הזו והדרך שבה אנחנו כותבים ומציירים אותה משתנים מטור אחד לרעהו.

הלך הרוח ב"ריאליסט" עגמומי למדי. שלוש טיפות של לחץ מעל ראשו של חנוכה חוזרות שוב ושוב באיוריו ומציגות אמן מותש מהחיים שמתקשה לגמור את החודש, שאשתו קצת כועסת עליו ושנקודת האור המרכזית בחייו היא בנו הקטן. כזה שלא היה מתנגד להיות מישהו אחר במקום אחר, סופרמן לדוגמה, אבל נטוע עמוק במציאות הישראלית העגמומית לא פחות. שימוש מרובה ויצירתי ברפרנסים ובדימויים של סופר הירוז ופנטזיה מחזקים תחושה זו. גם סגנון האיור של חנוכה חמור סבר. הוא קלאסי מאוד, נקי, עם קו שחור חזק ועם צבעוניות עזה ודומיננטית. מבנה הטור נקי ומסודר אף הוא, היות שהטור מורכב בדרך כלל מתשעה פריימים שווים בגודלם או מפריים אחד בודד ועשיר. בניגוד לפריימים מרובי הפרטים, חנוכה ממעט במילים. הטקסט משני לאיור ולפעמים אינו קיים כלל.

הלך הרוח ב"עמוד הבית" הוא ציני-מריר ומלא בהומור עצמי וכללי. הוא כתוב ומצויר מנקודת מבט מאוד נשית של אשה בת 40 פלוס שקצת שחוקה ורצוצה מחיי הנישואים ומגידול הילדים, שמוטרדת מאוד משינויי הגוף ושחלום חייה הוא להיות רזה וחטובה. הטור מתרכז במה שקורה בתוך ביתה, פחות במציאות העגמומית שאורבת מאחורי גבו של חנוכה, ולכן הוא בדרך כלל על זמני. אין בו התייחסות לאירועי השעה, ואם לרגע הוא בכל זאת נוגע באקטואליה היא נלקחת לאותם מקומות אישיים ופנימיים יותר שהטור עוסק בהם. הקו הומוריסטי אף הוא. הוא שרבוטי, פשוט ומינימליסטי, קצת מבולגן ופרטאצ'י, ישראלי יותר באיזשהו אופן מזה של חנוכה. הצבעוניות שטוחה, לא סוערת וקריטית כמו אצל חנוכה, ומשחקת תפקיד יותר עיצובי-אסתטי ופחות דרמטי. שלא כמו באיורים הקלילים ודלי הפרטים, לונדון דקל מרבה במילים. אין לה בעיה לשפוך הררי טקסט בטוריה, ובצדק, שכן כל מילה בסלע.

הלך הרוח ב"רישומון" הוא משועשע וקצת ציני. הוא רווי בהומור עצמי של בחורה לסבית פמיניסטית, קצת אובססיבית לגבי הקומיקס שלה, שחולקת את חייה עם בת זוגה הנוירוטית ועם צמד חתולים דעתניים שמנהלים את חייה. הקו של הטור נמצא בין שני הקווים האחרים, יותר מסודר מזה של לונדון דקל, אבל פחות שחור ויותר סקיצתי מזה של חנוכה. הצבעוניות פסטלית, ובדומה לזו של לונדון דקל היא משנית לקו. היחס בין הטקסט לאיור הוא שוויוני למדי ומנסה לשמור על איזון דק ומדויק ביניהם.

האישי הוא הכללי

בין שאנחנו מרירים, עגמומיים או משועשעים, שלושתנו עומדים עירומים מול הקוראים ומנסים באמצעות החשיפה וההתעסקות העצמית לספר סיפור כללי וגדול יותר, אוניברסלי או לפחות ישראלי יותר. והסיפור הגדול הזה משמש גם סוג של מסך הגנה עבורנו מפני החשיפה.

הניסיון לעשות זאת הכי בולט אצל לונדון דקל. היא מרבה לכתוב בגוף שני, כביכול על הקוראת, ומשתמשת בעצמה כדי להדגים את דבריה. רבים מטוריה הם מדריכים, סקרים ושאלוני בחן את עצמך שבהם האיורים הם סופר אישיים, אבל הטקסטים כלליים ופונים לכולם, או לפחות לכולן. אולי בשל כך היא היחידה משלושתנו שמעזה להתייחס פה ושם לסקס.

אצל חנוכה הניסיון לספר את הסיפור הגדול יותר מתבטא בזה שהוא מקפיד לתעד את המציאות שעוטפת את משפחתו הקטנה ועושה הקבלות בין הסיפורים הקטנים שלה לבין הסיפורים הכלליים והגדולים יותר. למשל בין "גירוש" בנו לסבתא לבין גירוש ילד פליט מהארץ. מדי פעם הוא מצייר את עצמו כמכונה וזה אולי מסך הגנה נוסף עבורו.

גם אני, בדומה לחנוכה, עושה הקשרים אקטואליים רבים שמחברים את סיפורי הקטנטנים לגדולים מהם, אבל אני עושה זאת בעיקר בעזרת צמד החתולים שנקודת המבט שלהם, למרות שהיא בעצם נקודת המבט שלי, יוצרת איזשהו ריחוק ממני והופכת את הדברים לקלילים יותר. כך הם מגינים עלי, ולא רק הם. גם זוגתי חולקת איתי את עול החשיפה, ובניגוד לטוריהם של לונדון דקל וחנוכה, שבהם הקורא לא יודע הרבה על בני המשפחה ובעיקר יכול ללמוד מהם על דמות המספר, ב"רישומון" בת זוגי היא דמות דומיננטית מאוד והקורא יודע עליה דברים חושפניים למדי, כמו למשל על הקשר האובססיבי-משהו שלה עם הפסיכולוגית או למשל שהיא מעדיפה תחתוני גברים.

קצת שמח, קצת עצוב 2

בניגוד לרומנים גרפיים אוטוביוגרפיים, במקרה שלנו מדובר בטורים דינמיים שצריך להמציא כל שבוע מחדש ושאין להם תסריט ידוע מראש, ומשום כך העניין כרוך, לפחות אצלי – ואני מתארת לעצמי שגם אצלם – בחיבוטי נפש, במחסומי כתיבה ובדד-ליינים מאיימים. אני מניחה שגם אצלם הטור משתלט על החיים וכל דבר שקורה נבחן בשאלה אם הוא יכול להפוך לטור. כך שמצד אחד מדובר בסוג של סיוט ומצד אחר בסיפוק יצירתי עצום. שילוב של הנאה וסבל, בדומה לחיים. ולכן, לפני שאני אצה רצה אל הטור הבא, אחתום שורות אלו בתקווה ששלושתנו נמשיך ליהנות ולסבול בקומיקסינו כהלכה.

האיורים מ"ריאליסט" באדיבות אסף חנוכה ו"כלכליסט".
האיורים מ"עמוד הבית" באדיבות דניאלה לונדון דקל ומוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות.
האיורים מ"רישומון" באדיבות הכותבת ו"עכבר העיר".