ראיון עם קרן מאי-מטקלף

קרן מאי מטקלף היא מאיירת, מורה לאיור ואמנית. היא הספיקה בעשור האחרון לאייר לא מעט ספרי ילדים, לאייר עבור לא מעט עיתונים ולהשתתף בתערוכות ובפסטיבלים לרוב.
את קרן הכרתי כשלמדה כמה שנים מעליי במחלקה לאנימציה בבצלאל מתישהו בתחילת האלף הנוכחי. שם גילינו (בין השאר) עניין משותף במוזיקה אזוטרית יותר או פחות.
העניין המשותף במוזיקה נשאר גם היום כששנינו עוסקים (שוב- בין השאר, ובנפרד) באמנות ויזואלית ותוך כדי מנסים לשלב מוסיקה לצד הוויזואליה או בתוכה.
כאן המקום לציין שקרן גם עוסקת מהצד בתקלוט, ולפחות לדעתי היא מדג'ה באופן לא פחות נפלא משהיא מאיירת (להבדיל!).
אי לכך ובהתאם לזאת אין מתאים יותר מלראיין את קרן מאי דווקא בחודש שבו מתקיים במוזיאון פסטיבל המוסיקומיקס (ה-28 במרץ 2013), שכפי שהצלחתם לנחש משלב גם הוא מוסיקה עם קומיקס וקריקטורות.

 

הי קרן. מאיזה גיל את מציירת וכיצד הגעת למקצוע הזה?

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי, אמי גם עוסקת באמנות ובבית תמיד היה שולחן שעליו היו מונחים דפים וחומרים ליצירה. אני משערת שתמיד באיזשהו מקום ידעתי שאעסוק במשהו אמנותי. המקום היחיד שבו כמעט סטיתי לכיוון אחר היה אחרי הצבא כשחשבתי שאולי אלמד חינוך, אבל ראיון הקבלה למסלול הספציפי שעמדתי ללכת אליו היה בהר הצופים (ליד בצלאל) וכשיצאתי מהראיון עבר לידי מישהו עם תיק ציור ופשוט המשכתי ללכת אחריו בידיעה שאין סיכוי שאוכל לראות אנשים הולכים עם תיקי ציור על בסיס יומיומי מבלי שאהיה חלק.

הלכתי למבחני הקבלה של המחלקה לאנימציה בבצלאל וגם לעיצוב-קרמי. אני משערת שאם הייתי צריכה להיבחן היום הייתי הולכת לאנימציה ולתקשורת חזותית.

 

מאיזה גיל התחלת לשמוע מוזיקה ברצינות ומהם שלושת האלבומים שתיקחי איתך לאי בודד?

בילדותי נחשפתי ללא מעט מוסיקה, החל מהביטלס דרך הרולינג-סטונס ועד למוזיקה תימנית. החשיפה המשמעותית שלי למוזיקה התרחשה בכיתה ז'. אירוע ספציפי מסמל את נקודת המפנה – הלכתי יום אחד לחנות הקסטות (!!!) הקרובה לביתי שבחיפה ועיניי נחתו על קסטה כחולה עם תינוק במים (-נברמיינד של נירוונה). ביקשתי מהמוכר להשמיע לי אותה ובאותו הרגע אורו עיניי. הבנתי שכל מה ששמעתי עד לאותו רגע היה ליד המוזיקה ולא המוזיקה עצמה – ופתאום הכל הסתדר. מאותו רגע ועד היום אני מקשיבה למוזיקה כמעט מכל הסוגים – החל מרוק ישן דרך רוק אלטרנטיבי, אינדי, פאנק, funk, אלקטרו, דארק אייטיז, כלה בניו-ג'אז, ועוד הרבה תתי-סגנונות. היום אני קצת יותר רחוקה מהגראנג' אבל משם התחלתי ויש לי פינה חמה בלב לכל הז'אנר. לגבי שאלתך: הבחירה בלתי אפשרית. אם תכופף לי את היד אני בטח אענה משהו, אבל אין לי ספק שלא אהיה שלמה עם התשובה… אז הנה שלושה פלייליסטים שמורכבים בעצם ממשהו שהתחלתי לעשות בפייסבוק – פעם בכמה ימים (השאיפה זה פעם ביום אבל לא תמיד יוצא) לשים שיר. הרעיון היה לשים לחברים שירים שנתקלתי בהם ואהבתי, אבל זה התגלגל לכך ששלחו לי המון שירים נפלאים בחזרה, אז בעצם התוצאה היא פלייליסטים שמורכבים מיחסי הגומלין שנוצרו:

http://www.youtube.com/playlist?list=PLF7952B973E5B1D48&feature=mh_lolz

http://www.youtube.com/playlist?list=PLD5244B02F25005D5&feature=mh_lolz

http://www.youtube.com/playlist?list=PLco_EreKzrMOMjct-HgJMel5y6-ah8Z-5&feature=mh_lolz

 

למה את מקשיבה כשאת עובדת?

זה תלוי על מה אני עובדת ובאיזו שעה. אם אני גולשת לשעות הקטנות של הלילה אני אוהבת מאוד להאזין לתוכנית "הפרש-השחור" של ערן צור בימי שני ב-88 FM . הוא תמיד מחדש ומביא המון דברים שאני לא מכירה. גם תחנת הרדיו האינטרנטית "הקצה" של קוואמי ונדב רביד –הם תמיד מפתיעים. אני משתדלת לנצל את זמן האיור להקשיב לאלבומים שעוד לא יצא לי לשמוע, בעיקר בשביל להרחיב את הידע ולעזור למקצוע השני שלי (די-ג'יי).

 

על מה את עובדת בימים אלו?

בדיוק סיימתי לאייר ספר של מרים רות שהקיבוץ המאוחד החליטו להוציא מחדש.

שאר הפרויקטים שאני עובדת עליהם עדיין לא במצב שאני יכולה לדבר עליהם כי הם בהתהוות…

כן אפשר לומר שאני יוצאת לאחרונה מעולם הספרים והדו-מימד לעולמות שעוד לא התנסיתי בהם. חוץ מזה אני עובדת על ספר דיגיטלי לעמותת ה- ANTI FUR שעוזרת לקדם את אי השימוש בפרוות דובים.

הנה סקיצה של המחשבה על הדמות הראשית של הספר:

כמו כן, לאחרונה הייתה לי התנסות מעניינת לעבוד על ספר מאויר לנשים בשם "תרנגולת וביצה" ונהניתי מכל רגע. זה גרם לי לרצות לעבוד יותר על דברים שמיועדים לקהלים יותר בוגרים.

האם את נוהגת להתנסות בסגנונות שונים ובטכניקות שונות?

על אף שאני תמיד מטיפה לסטודנטים שלי להתנסות כל הזמן, בשנים האחרונות, כשזה מגיע לעבודה, אני עושה את זה פחות ופחות, בעיקר משיקולים פרקטיים – תיקונים לקומפוזיציות ולצבעוניות הרבה יותר קלים בעבודה על מחשב מאשר בעבודה ידנית. כשעובדים מול לקוח שיקול הזמן הוא שיקול חשוב. עם זאת כשאני יושבת עם הילדים שלי פתאום יש איזשהו חופש ליצור, לצייר ולהתנסות. אני שוקעת איתם בעבודה על משהו ללא תכלית וזה תמיד פותח את הראש. בטווח הארוך אני מקבלת מזה רעיונות לדברים פרקטיים. גם חשוב לי לומר שעל אף שמתייחסים למחשב כאל טכניקה אחת אני מרגישה שרק בתוך המחשב יש אינסוף טכניקות שאפשר ליישם בצורת העבודה, זה תלוי בתוכנה וגם בתוך כל תוכנה יש המון אפשרויות.

 

ואיפה נכנס התקלוט בכל הסיפור הזה?

בשלב מסוים הפכתי את המוזיקה למקצוע שני באמצעות תקלוט. אני עצמי לא ממש מנגנת, אבל מאז ומתמיד נמשכתי למוזיקה והוקסמתי מעצם היצירה המשותפת של מוזיקאים (בניגוד לאמנות פלסטית שבה לרוב היוצר לבד). מתישהו הגיע שלב שבו לשמוע מוזיקה של אחרים לא הספיק לי ובמקביל התחלתי להשתגע מהעבודה בבית לבד. הבנתי שאם אני לא רוצה להיות "המשוגעת מקומה 10 שמדברת לעצמה" אולי כדאי שאעשה במקביל משהו שיש בו אינטראקציה עם אנשים… אז התחלתי לתקלט – בהתחלה בפתיחות של גלריות לאמנות ועכשיו גם בפאבים ובמסיבות פרטיות. אני נהנית מכל רגע והתקלוט בהחלט מאזן ומזין את האיור והיצירה ולהפך.

 

מה החלום המקצועי שלך?

שאלה מצוינת. אני משערת שהחלום כרגע הוא להיות בסטטוס שבו פונים אלי לא רק מקומית אלא בינלאומית בזכות הקו שלי. מעבר לכך- להצליח להפתיע ולפרוץ את הגבולות של עצמי באיור, בתקלוט ובכל תחום אחר שאבחר. זה נראה לי חשוב לכל אחד שעוסק באמנות: לעולם לא להיות במצב שבו מאוהבים ביצירה של עצמנו ותמיד לשאוף להשתפר. לא מתוך הלקאה עצמית אלא מתוך אהבה למקצוע והרצון לחדש.

 

תשובה מצוינת. האם את עדיין קשורה לעולם ההנפשה?

רשמית לא. האמת שלא עסקתי באנימציה מאז שסיימתי את לימודיי בבצלאל (אני לא מחשיבה את העבודה שלי בהיי-טק כי זה לא היה אנימציה אלא "גרפיקה זזה") אני חושבת שאחרי בצלאל הבנתי שאנימציה זה מקסים אבל סיזיפי מדי בשבילי, אין לי את אורך-הרוח הדרוש לאנימציה, אני צריכה סיפוקים יותר מיידיים. אולי אחזור מתישהו למדיה הזו, תמיד אהבתי לצפות בוידאו-קליפים ולייצר ויז'ואל למוזיקה. זה עוד משהו שאני מהרהרת בו.

 

האם בדיעבד את מתחרטת שלמדת אנימציה בבצלאל ולא תקשורת חזותית?

איך אפשר להתחרט על חוויה כזאת? הלימודים היו כיף אדיר. אין לי ספק שיש לי חוסרים בתחום התקשורת החזותית בעיקר בנושאי דפוס ועיצוב גרפי ואם היה אפשר ללמוד גם וגם – הייתי עושה את זה, אבל לימודי האנימציה נתנו לי המון כלים נפלאים להיות מאיירת: עיצוב הדמויות, עיצוב בחלל, איך מספרים סיפור, איך מציירים דמויות בתנועה ועוד. מה שכן, אני ממש מאושרת שנאלצתי לחזור לבצלאל ולקחת קורס בחירה שנה אחרי שסיימתי רשמית. בחרתי לקחת קורס קומיקס אצל רותו מודן במחלקת תקשורת חזותית וזה היה בונוס אדיר, למדתי המון מרותו ומחבריי לכיתה.

 

יש איזה קומיקס שנתקלת בו לאחרונה ותרצי להמליץ עליו?

Burying Sandwiches מאת Rob Sato

אמנם נתקלתי בו כבר לפני כמה שנים, אבל אני חושבת שהוא עשוי כל כך טוב ששווה לציין אותו כעת. יש הרבה סיבות לאהבתי את הקומיקס הזה: החל מהפריימים המושקעים, דרך העושר הגדול שהוא יצר בתוך השחור-לבן וכלה בקומפוזיציות המעניינות והסיפור המוזר.

מתוך הספר Burying Sandwiches/ Rob Sato

תודה רבה קרן. שיהיה בהצלחה, גם בפן הוויזואלי וגם בפן המוזיקלי.

רוב תודות, בהצלחה גם לך!

 

סקיצות של רוב סאטו לספר: