תערוכת פוסט פופ מבקשת לבחון את נקודות ההשקה בין המדיומים השונים והאמנות הישראלית העכשווית. ומנסה לברר מהם המוטיבים המושאלים, מנוכסים ומנוצלים מהז'אנרים הללו ומה האפקט שלהם על הצופה. הפיתוי הקסם העושר הצבעוני המתוק והילדותיות מכניסים אותנו פנימה לתוך הממלכה הגרפית השטוחה והפתיינית. קווי המיתאר (הקונטורים) השחורים שתוחמים צורה ויוצרים דמות שבאמצעותה הם מספרים לנו בדרך כלל סיפור בקו איורי וברור. אבל כעת הסיפור מסרב להיות מסופר והקו התוחם והמגדיר מתחמק מהצורה ומגדיר בעיקר את עצמו כקו רישומי תיאורי, אבל כזה שאינו מתאר…
הסיפוריות שנעלמה מאד מהאמנות העכשווית במודרניות ופינתה את מקומה למופשט ולמהותי, לצבע ולצורה, חוזרת דרך העבודות השונות המוצגות בתערוכה אך עקבותיו של הסיפור רק מרומזות והעבודות רחוקות מלספר סיפורים כחוברות הקומיקס וסרטי ההנפשה מהם הן שואבות את הדימויים. כמה פופולאריות הן הדמויות המופיעות בתערוכה. הרי כולנו מכירים אותם מאז ומתמיד.
כולנו מכירים את מיקי מאוס ואת דונלד דאק את פופאי המלח את הדרדסים ואת משפחת סימפסון. אך הדמויות הללו כבר לא מזוהות רק כדמויות מסרטים מצויירים שמיועדים רק לילדים אלא דווקא כאייקונים תרבותיים שחוזרים ומופיעים בקולנוע ובפרסום, רוכבים על אהדתם הבלתי תלויה של מיליוני ילדים ברחבי העולם. עבור האמנים בתערוכה הם סמלם המובהק של התרבות המערבית והקפיטליסטית סמלם של אמריקה והתמימות הנעלמת של התרבות העכשווית.
התערוכה הוצגה במהלך שנת 2008
