בנימין זאב הרצל לא היה קריקטוריסט, הקריקטוריסט, כמו כל מבקר-חברה, רואה בכל יצירה דווקא את הפגמים, ואותם הוא בוחר להבליט ולהדגיש. תפקידו של הקריקטוריסט אינו לתקן, אלא לזהות בתבונה ולהצביע בכישרון על הראוי לתיקון.
הרצל לא היה קריקטוריסט. הוא היה אוטופיסט, חולם חלומות מעשי. אבל כמו קריקטוריסט טוב, הוא זיהה את הפגמים והכישלונות, הוא הצליח להניח את אצבעו על בעיית העם היהודי ואפילו הצליח לשרטט קווים למדינת היהודים העתידית. השרטוט שלו והצעדים שעשה בפועל להקמת התנועה הציונית, הם שהביאו בסופו של דבר להגשמת החזון.
הרצל לא היה קריקטוריסט. את רעיונותיו הוא הביע במילים. הציור היחידי שניסה לצייר היה הצעתו לדגל המדינה העתידית: שבעת הכוכבים. גם זה לא נבחר לסמל על דגלה של המדינה , אלא לשם של קניון בהרצליה. האם להרצל היה בכלל חוש הומור? חוש לויזאוליה בהחלט היה לו. מי שמשקיע בזקן מטופח שכזה, מי שעומד כך בפוזה המפורסמת על המרפסת בבאזל, יודע שדמות דיוקנו תהפוך לסמל.
והסמל הוא כר נרחב לפארודיה ולתגרת-ידם של קריקטוריסטים. הזקן, המרפסת, וגם העניין הקטן הזה שנקרא מדינת ישראל זכו במאה ועשרים השנים האחרונות לאין סוף התייחסויות הומוריסטיות, אוהבות ועוקצניות של מיטב הקריקטוריסטים שלנו הקריקטוריסט מביט לרגע בדיוקנו של הרצל ולרגע שני במדינה. הקריקטורה שהרצל הוא הגיבור שלה, היא קן המשווה: איפה הרצל ואיפה המדינה. האם ישראל היא רק הגשמת החזון שלו, או פה ושם גם קריקטורה של הציור שהרצל הוריש לנו? בתערוכה שלפניכם תוכלו לראות את מיטב הקריקטוריסטים של ישראל מתגלחים על הזקן של הרצל, ממש מוציאים עליו חוזה.בנימין זאב הרצל לא היה קריקטוריסט, אבל אם הוא היה איתנו היום, הוא ודאי היה יודע להעריך את הכישרון לבקר, לשים את האצבע על הבעיה ולהביע כך אהבה למדינת היהודים. כי אלו הם לא רק קווים לדמותו, אלא קודם כל קווים לדמותנו. אם תרצו.
בשיתוף הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה קומיקס וקריקטורה ומועצת הרצל
התערוכה הוצגה במהלך שנת 2008
