דידי מנוסי נולד בקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל ב-1928. ב-1947 עוד בטרם מלואו לו 18 התגייס לפלמ"ח בתחילת שנות ה-50 החל לגלות עניין בכתיבה.
מנוסי כתב שירים ופזמונים רבים שהפכו להיטים וביניהם "לי ולך", "מי שחלם", "קול אורלוגין", "בת שישים" ועוד רבים וטובים. על השאלה מדוע פסק מכתיבת פזמונים ענה: "כל השנים האלה עבדתי וכתבתי פעמיים בשבוע טורים לעיתון, זה הרבה עומס והפזמונים היו רק עיסוק צדדי שבסוף כבר לא היה לי זמן אליו. היו לי את הלהיטים שלי וזה נגמר".
בנוסף, בין השנים 1962 ועד לשנת 2000, כתב מנוסי טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו התייחס לאירועי השבוע האקטואליים בסאטירה עוקצת שהפכה לסימן ההיכר שלו. המדור נחשב עד היום לאחד מטורי העיתונות הפובליציסטית הוותיקים בעיתונות הישראלית – כמעט 40 שנה.
כשנה לאחר שפרש מ"ידיעות אחרונות", החל לפרסם מדור סאטירי יומי בעיתון "מעריב" תחת השם "לגבי דידי מנוסי". לאורך השנים פירסם מנוסי למעלה מ-25 ספרים ולמעלה מ-150 פיזמונים. בשנת 1995 הוענק לו פרס אקו"ם למפעל חיים.
מלבד היותו עיתונאי רב-תחומי פורה, הרבה מנוסי לנדוד בעולם בעיקר למקומות אקזוטיים עוד בתקופה שהיה הדבר שמור ל"משוגעים בלבד". בקיץ 1953, היה לאחד ממייסדיי תופעת התרמילאות הישראלית כשיצא למסע שכלל את מקסיקו, ארה"ב וקנדה עם מכונית שקנה ב-80 דולר בלבד. לאחר מכן שימש ככתב צבאי של האו"ם ושילב את אהבתו לנדודים עם עבודתו כשנסע למסע במזרח.
מלבד כתיבתו ופזמוניו, סימן ההיכר של מנוסי הוא כובע הקסקט: "זה התחיל בימי הפלמ"ח. כולם שם לבשו כובעי גרב שאני לא סבלתי, אז לקחתי מאבא שלי את אחד מכובעי הקסקט שלו כדי להיות שונה מהם והמשכתי עם זה עד היום. זה הפך לסמל המסחרי שלי, כמעט אף אחד לא ראה אותי בלי הכובע."
את צילה אישתו הכיר דידי בשנת 1954 באמריקה. צילה עבדה באותם הימים במעצבת ומאיירת של כרטיסי ברכה לחגי הנוצרים וכן של ספרי ילדים לילדי היהודים שם. בשנת 1958 נישאו, חזרו לארץ בשנת 1961 והחלו ואת עבודתם המשותפת בתחילת שנות ה-70 במסגרת המדור "הלוח הכפול" ב"ידיעות אחרונות"כשחלוקת העבודה בניהם: דידי הביא את הרעיון לקריקטורה ואילו צילה איירה אותו. לאורך השנים, פירסמו הצמד דידי וצילה מנוסי מאות רבות של קריקטורות ובשנים האחרונות, פירסמו גם שני ספרי ילדים. לזוג שלושה ילדים ותשעה נכדים.
