ראיון עם רותו מודן
אין צורך להציג את את רותו מודן בפני קהל חובב קומיקס ובכל זאת כמה מילים. מודן זכתה בשנת 2008 בפרס האייזנר היוקרתי על הרומן הגרפי Exit Wounds, שיצא בישראל בשם 'קרוב רחוק'. היא היתה מעמודי התווך של קבוצת הקומיקס 'אקטוס' שזכתה להערכה בסצנת הקומיקס האלטרנטיבי העולמית והשפיעה על מקצוע האיור בארץ בשנים האחרונות באופן סוחף. אם בעבודותיהם של חבריה כמאיירים ואם כמרצים לעיצוב, חברי הקבוצה, מעצבים גרפיים בהכשרתם, העמיקו את הקשר שבין עיצוב לאיור והעשירו את מאגר הקומיקס הישראלי בסיפורים לא שגרתיים ובטכניקות איור מגוונות.
במשך שנים כתבה מודן טורי קומיקס שונים בעיתונות בארץ ואף טור לניו יורק טיימס, איירה ספרי ילדים רבים וזכתה בפרסים שונים ביניהם עיטור אנדרסן ופרס בן יצחק.
בשבועות האחרונים סיימה עבודה בת שלוש וחצי שנים על רומן גרפי חדש בשם "הנכס". דרמה-קומדיה על נערה שנוסעת עם סבתה לפולין על מנת להחזיר לידיהם את הרכוש המשפחתי האגדי. הספר יראה אור בשנה הבאה בהוצאת Drawn and Quarterly הקנדית ובהוצאת עם עובד בישראל.
איך ניגשים לפרויקט כזה? כתיבת 215 עמודי קומיקס זו אופרה שונה מכתיבת טור לעיתון.
בניגוד לציור, לכתוב הייתי צריכה ללמוד לבד, קראתי ספרים על כתיבה והעבודה הן עם אתגר קרת בזמנו, אחר כך במסגרת אקטוס ובשנים האחרונות עם ירמי פינקוס, עזרו לי מאוד.
עבדתי על "הנכס" שלוש וחצי שנים, מתוכן חצי שנה של גישושים ותחקיר (ראיונות, קריאה נסעתי שלוש פעמים לפולין), שנתיים כתיבה ועוד שנה לציור.
השלבים מאוד שונים זה מזה. מהציור אני יותר נהנית, כי הכתיבה, שהיא יותר חדשה בשבילי, גורמת גם הרבה סבל. בציור יש לי יותר ניסיון ויש בו גם משהו פועלי, אפשר תמיד להתחיל ממשהו, לרשום כסא, לצייר פרצוף. בכתיבה אין במה להאחז, אני עובדת בחלל ריק וכשלא מצליח לי זה כמו לדפוק את הראש בקיר.
איזו מן ילדה היית?
תמיד מציירת, לא יוצאת מהבית, לא אהבתי לשחק בחוץ. הייתי חברותית למדי אבל אף פעם לא שייכת לזרם המרכזי. הייתי שייכת למשונים, אבל לא ידעתי את זה.
אגב, אורי פינק למד שתי כיתות מעלי. הוא היה חבר של אח של חברה טובה שלי. ידעתי שהוא עושה את סברמן.
בנעורים הייתי בצופים והייתי נורא אידאליסטית, שרתתי במסגרת גרעין 'עמרי' שלוש שנים בעיירת פיתוח. בתקופה הזאת פחות ציירתי, בעיקר מתוך מחוסר ביטחון. בסוף השירות בת גרעין שלי ואני התפרנסנו מעיצוב ומכירה של עגילי פרספקס זוהרים (שנות השמונים, בכל זאת) יום אחד היא העלתה את הרעיון שנלך יחד לבחינות בבצלאל. אני לא יודעת אם הייתי חושבת על זה בעצמי.
אהבת קומיקס?
לא קראתי קומיקס בילדות. אהבתי את טינטין אבל היה רק ספר אחד בעברית, קיבלתי פעם מתנה טין טין בצרפתית אבל לא הצלחתי להבין על מה הוא. סופרמנים למיניהם לא עינינו אותי, אבל לא ידעתי שקומיקס אמור להיות של בנים. כתבתי ואיירתי סיפורים מגיל שש, באישהו שלב התחלתי להשתמש גם בבלונים אבל לא חשבתי עד שזו סוגה נפרדת. גם היום קשה לי להבין שיש ההבדל בין ספר רגיל, לקומיקס או ל"פיקצ'ר בוק". בעיני הכל ספרות, לפעמים במילים ולפעמים בציורים. בטח שאני לא חושבת שיש כאן עינין של סוגה עילית וסוגה נמוכה.
איך המשפחה הגיבה על ההחלטה ללכת לבצלאל?
שני ההורים שלי רופאים והם ממש צחקו כשהסברתי להם מה לומדים בבצלאל. לא בלעג, זה פשוט הצחיק אותם שלומדים את זה באופן אקדמי. הגישה היתה שאמנות זה לא מקצוע, זה תחביב. בטח לא משהו שלומדים אותו.
בסופו של דבר אימא שלי אמרה שהכי חשוב לעשות מה שאוהבים. אבא שלי לעומתה ניסה להתנגד. הוא אפילו רשם אותי ללימודי משפטים למקרה שאני לא אתקבל לבצלאל ושנים אחר כך הוא עוד היה נאנח שחבל, עם הידיים שלי הייתי יכולה להיות מנתחת פלסטית מצוינת.
מצד שני, שניהם היו מדענים, וגם זה סוג של ג'וק בראש. הם למדו להעריך את מה שאני עושה. בבצלאל היה נפלא!
מה היה נפלא?
בפעם ראשונה בחיים הגעתי למקום שהרגשתי שאני צריכה להיות בו. כבחורה תחרותית סוף סוף היו תחרויות שהיה לי בהן סיכוי. בזמן ההוא היו מעט מאוד לימודי איור. מישל קישקה וירום ורדימון היו המורים שהשפיעו עלי. מישל הכיר לי את הקומיקס כמדיום ואת כל האמנים העכשוויים לתקופה. בשיעור הראשון הוא הביא לנו את מגזין RAW ותוך עשרים דקות הבנתי שמצאתי את יעודי בחיים, פתאום הכול התחבר: הסיפורים, הציורים, מה שעשיתי מאז הילדות נהיה אפשרות למקצוע.
בשנת 1992 יצאתי מבצלאל. זמן מצוין להיות מאיירים בארץ, העיתונות פרחה בשנים האלה. בסוף שנות השמונים רשת שוקן התחילה להוציא מקומונים בערים הגדולות ואחריה ידיעות הקימו רשת דומה.
פתאום היו המון עיתונים והם חיפשו חמרים. הציעו לי חצי משרה בעיתון ירושלים. קיבלתי גרושים אבל הייתה לי משכורת בשביל לצייר ובמה קבועה-חלום! . קיבלתי טור שבועי וכפולה כל חג ונתנו לי לעשות מה שרציתי. היום לא הייתי יכולה ליצור כפולות בקלילות כזאת, אבל מרץ וטיפשות הנעורים הם כוחות גדולים. מירושלים המשכתי למקומון בתל אביב לעולם הזה ולמעריב שם עבדתי עד שנת 97. מאז אני פרילנסרית אדוקה.
ותוך כדי זה גם ערכת עם ירמי פינקוס את MAD הישראלי?
בשנים 1993-1994 עודד מודן, הבעלים של הוצאת מודן ודוד שלי קנה את הזיכיון של MAD והחליט להוציא אותו בעברית. עודד תמיד אהב והאמין בקומיקס. הוא זה שהוציא את "זבנג". הוא הציע לי לערוך את המגזין. לא ידעתי כלום על עריכה הצעתי לו שאעבוד עם ירמי, שהיה בן כיתה שלי.
על פי ההסכם עם המערכת בארצות הברית, היינו מחוייבים ש-75 אחוזים מהגיליון יהיו תכנים אמריקאיים ועוד 25 אחוזים תוכן מקורי. אבל היינו צריכים לשלוח רק את השער לאישור, כך שדי מהר היחס הפך ל 50%-50%.
יכולנו להזמין כל חומר שרצינו מארכיון המגזין האמריקאי והבנו ששנות החמישים והשישים היו השנים הכי טובות של MAD. הזמנו חומרים כראות עינינו וכשקיבלנו אותם בפילמים דלינו מהם מה שאהבנו. עשינו הכל, כולל תרגום, מלבד העיצוב שאותו עשתה תמר קראוון, בת כיתה שלנו ומעצבת cutting edge.
גם ירמי וגם אני, לא הבנו, או יותר נכון, התעלמנו, מההבדל בין קומיקס אלטרנטיבי למיינסטרים, וגייסנו את כל המאיירים שאהבנו לסוג של RAW מגזין דה לה שמאטע.
החיבור היה קטסטרופלי… אף אחד לא קנה את העיתון.
אחרי שנה וחצי בערך מודן החליטו לסגור את המגזין, זה היה כישלון מוחלט אבל כיף גדול ובית ספר מצוין להפקה.
איך הרגשתם כשהמגזין נכשל?
ירמי ואני שותפים האידאליים מהבחינה הזאת, שכשאנחנו ביחד, כל כישלון רק מדרבן אותנו. החלטנו שאם במילא לקומיקס אין כאן שוק, אז כבר עדיף להשקיע בקומיקס שמענין אותנו. אמרנו " נקים הוצאת קומיקס, נצרף עוד מאיירים, נדפיס באנגלית וניסע לחו"ל". תמיד טוב שיש איתך מישהו שיקבל איתך החלטות כל כך לא הגיוניות. ב95 היינו עדיין מאיירים מתחילים ובשנים הראשונות השקענו המון כסף במיזם. אבל היינו בטוחים שאנחנו הולכים לכבוש את העולם.
זאת היתה המטרה של אקטוס, להצליח בחו"ל?
אני לא רוצה לדבר בשם אחרים אבל בכנות, זה מה שאני רציתי. בסופו של דבר לקח בערך 7 שנים של פעילות, עד ששמו לב אלי. ההצעה מD.Q , לעשות את Exit Wounds היתה על סמך העבודות שהם ראו בספרים שהוצאנו באקטוס. קיבלתי מקדמה של 4000$ וזה נראה היה לי המון, הייתי מוכת הכרת תודה. אבל זה לא יכול לפרנס אותך שנתיים. מכרתי את הספר לעוד כמה ארצות עוד לפני שיצא גם מפעל הפיס נתנו כמה גרושים. אבל בדיעבד, מישכנתי את עתידי. הרי לא יכולתי לדעת איך הספר ייצא ואיך הוא יתקבל. בספר החדש, כבר היה לי הרבה יותר קל.
היום זה נשמע מצחיק אבל כשהתחלנו להוציא קומיקס באנגלית בתחילת ימי אקטוס, התייחסו אלינו כמו לבוגדים, היו המון ויכוחים ובלגנים בתוך הסצינה בקשר להחלטה הזו.
היתה ציפיה שנתחייב לסצינת הקומיקס הישראלי המדומיינת. בארץ תמיד יש איזה רצון להפוך אותך לממלכתי. בשלב מסויים התחלנו לארגן אירועים בסלונה ובמקומות דומים בהם הזמנו עוד יוצרים למכור קומיקס, איורים ומוזיקה. הרעיון המרכזי היה למכור את הספרים שלנו, כי ברוב חנויות הספרים לא הסכימו להציג אותם.
התאכזבת מהסצנה בארץ?
היה לי קשה. אני לא עד כדי כך אוהבת לריב, ואנשים כל הזמן התעקשו לריב איתי.
בחו"ל, סליחה על הקלישאה, זה לא ככה. אולי קצת בצרפת.
למשל, באחת הנסיעות לפולין, במסגרת התחקיר על הספר האחרון, ביקרתי בפסטיבל קומיקס בלודז'. הסצינה הפולנית דומה לישראלית בכך, שגם שם, קומיקס הוא אמנות שוליים וכולם מכירים את כולם. אבל האווירה אחרת: עושים חיים. מארגנים מסיבות ותחרויות ציור, כולם משתכרים. עושים שמח.
עבדת על הספר האחרון שלוש וחצי שנים, ממה התפרנסת?
כשהתחלתי לצייר את Exit Wounds הפסקתי כמעט בכלל לאייר לעיתונים בארץ. פחדתי, אבל לא היתה לי ברירה. הבנתי שאני חייבת לפנות זמן אם אני רוצה לגמור את הספר בזמן סביר. אחר כך נסענו לחו"ל לכמה שנים ולא חזרתי לעיתונות. משונה, הזהות שלי בעיני עצמי היא עדיין של מאיירת עיתונות בחופשה.
בספר החדש, בזכות ההצלחה (היחסית) של Exit Wounds קיבלתי מקדמה סבירה יותר ואני גם מרצה בבצלאל. פה ושם איירתי גם לעיתונים, בעיקר בחו"ל. כיום אני יכולה כמעט להגיד, בזהירות, שאני מתפרנסת מקומיקס. אם כי להתפרנס זו הגדרה מאד כללית.
גם זה לא מובן מאליו
זה לא מובן מאליו אלא נס מבחינתי. מאד מצער, שבארץ אין כמעט תמיכה לאמנים, שלא לדבר על התחום שלנו. משרד התרבות נותן כל שנה מלגת התפנות לאמנים. הם מכירים בכל האמנויות הפלסטיות מלבד איור.
ב2005 פניתי אליהם והם הבטיחו לשנות את התקנון אבל עדיין לא שמעתי שמאייר או קומיקסאי קיבל את המילגה. הם מעדיפים אמנים "אמיתיים".
איירת טור קומיקס עבור הניו יורק טיימס, איך זה היה בהשוואה לטורים בארץ?
בתקופה שעבדתי בארץ כל עוד לא צחקתי על השואה או על יום הזיכרון היה לי חופש גמור. אולי כי לאף אחד לא היה ממש אכפת. הניו יורק טיימס יותר מפחדים ממילים גסות כמו "סמים". הם יותר הרשו לעצמם לערוך את הטקסטים שכתבתי. אבל בסך הכל, לא התערבו בתכנים.
מה דעתך על מצב האיור כיום?
זה לא סוד שהעיתונות בקריסה ותחום ההוצאה לאור בהיסטריה. תעריפי האיור לא השתנו כבר חמש עשרה שנה. מאיירים מקטרים בלי סוף (ובצדק) על מוציאים לאור ועל תשלומים ותמלוגים שהולכים ופוחתים. אבל בדרך כלל לא מדובר באנשים רעים שעומדים מול המאיירים. האיור מחובר בחבל טבור לשתי תעשיות גוועות, ספרים ועיתונות. זו בעיה רצינית. בכל העולם, ובמיוחד בישראל, שהשוק בה הוא כל כך קטן. אני חושבת שהמאיירים צריכים להמציא את האיור מחדש. מצד שני יש היום הרבה יותר הכרה באיור כאמנות. אולי משם תבוא הישועה למקצוע החביב הזה.
איך זה באמת בהשוואה לעולם?
בכל העולם שוק איור ספרי ילדים עובד באוירה משברית. בעיתונות אין לי מושג, כי כאמור התרחקתי מהתחום אם כי יש לי הרגשה שבארצות הברית המצב עדיין סביר.
מתוך הנסיון המצומצם שלי, מבחינת אתיקה של עבודה, האמריקאים והגרמנים הם הלקוחות הכי טובים. מסודרים, משלמים בזמן.. מצד שני, האמריקאים מודעים היטב לכך שאתה צריך אותם יותר ממה שהם צריכים אותך. כאילו, יש עוד מאה אלף כמוך. מה שנכון.
באירופה ההתנהלות מול לקוחות היא כמו בארץ, בירוקרטיה בלי סוף, צריך לרדוף אחריהם, מוסר תשלומים מפוקפק . מצד שני האירופאים רוכשים כבוד לאמנים, מה שנחמד.
מה הבילוי האהוב עליך?
לעבוד.
לסיכום תני עצה ליוצר צעיר
כשאתה עושה מה שאתה רוצה לפחות בן אדם אחד מרוצה (ציטוט של קתרין הפבורן)
