פרידל שטרן – רצינות הומוריסטית, כתבה שניה בסדרה

"אני לא מחפשת משהו מסוים. אני רק סקרנית ויש לי עיניים פקוחות. לכן ההסתכלות מפתיעה אותי כל פעם מחדש. אני רואה הרבה דברים שאחרים לא רואים"

בכתבה שנייה בסדרה, בחנוכה 1962 פרידל מתחפשת למקבצת נדבות ומדווחת מהשטח:
"ההכנות היו החלק הכי חשוב" מספרת פרידל "לבשתי הכל קבוע ובלוי. אפילו לבנים קרועים. אי אפשר לדעת מה יקרה. את הלבוש הכנתי מבגדים ישנים שלי, אבל באמת יצא משהו זוועתי"

בתיאורה היא גם מתארת קשיים במציאת התחפושת "הבעיה העיקרית שלי הייתה כיצד למצוא חצאית ארוכה מספיק ומכוערת מספיק (כל החצאיות שלי הן קצרות, בהתאם לאופנה). הפתרון נמצא בצורת חצאית ממורטת מרוב שנים, בעלת קפלים רחבים ובלתי מגוהצים, אותה דחסתי מותני המלאות."

פרידל חששה לפגוש מכרים ברחוב ש"יהרסו" לה את התחפושת ויחשפו את זהותה האמתית , לכן פרידל אורזת את התחפושת במזוודה ונוסעת לפתח-תקווה. "נכנסתי אל חדר הגברות. כשיצאתי משם כעבור שעה קלה, לא הייתי אני-עצמי, אלא הדמות שנועדה לגלם את תפקידי". לאט לאט לומדת פרידל כיצד תוכל "להרוויח" יותר כסף כקבצנית
"השנוררות ליד תחנות האוטובוסים הייתה מוצלחת יותר…מתן נדבה הוא פעולה מדבקת.."

"הצלצול בדלתות נראה כחלק המכניס ביותר של העסק…האישה הנחמדה ביותר בה נתקלתי הייתה – לפי שמה – הונגריה. היא היחידה, שהזמינה אותי להיכנס וביקשה במבוכה רבה סליחה, על שאין באפשרותה לתת לי יותר מ-4 אגורות. רציתי לראות, עד כמה תרחיק לכת, וביקשתי משהו לאכול. מיד הושיבה אותי במטבח…הציבה לפני לחם, מרגרינה, עגבניות וספל גדול של קפה מהביל. היא שאלה אותי מעט בהתעניינות אמיתית על אודותיי (מובן מאליו שהיו לי בעל חולה ומחוסר עבודה ושני ילדים בריאים, תודה לאל), אבל היא סיפרה לי רבות על עצמה. .."אבל הכל יסתדר" אמרה, ונצנוץ לח בעיניה..היא חיממה אותי לא רק בקפה שלה".

לאחר שפרידל חזרה הביתה "להיות ציירת ענייה" היא החליטה שהיא צריכה מבט נוסף באנשים שפגשה כקבצנית בפתח-תקווה. כשחזרה לשם שוב כשהיא לבושה מכנסיים מהודרים, סוודר, משקפי שמש ושפתיה מרוחות בשפתון, אותם אנשים שפגשה לא הכירו אותה וחלקם התייחס אליה יפה יותר מיום האתמול.
ופרידל מסכמת:
"תושבי ישראל אינם בעלי עין חדה ביותר. לעומת זאת, יש לציין, שהם במספר גדול הרבה יותר מששערתי, נדיבים בכל הנוגע לעניים".

"השנוררות ליד תחנות האוטובוסים היתה מוצלחת יותר"

"מיד הושיבה אותי במטבח…"

"נכנסתי אל חדר הגברות. כשיצאתי משם כעבור שעה קלה, לא הייתי אני-עצמי, אלא הדמות שנועדה לגלם את תפקידי".