אם האימרה הקלאסית של "קריקטורה אחת שווה לפחות לאלף מילים כתובות" עומדת במבחני המציאות, עבר והווה, הרי לקריקטורה הישראלית, וליוצריה לדורותיהם – בשמונה העשורים האחרונים של טרם-מדינה, של המדינה שבדרך, ושל המדינה בעצמאותה – אמרות שאף עולות על זו.
הנוכחות בליבן של התרחשויות מכוננות, והן היו רבות וגדושות-תוכן; תיעודן בקו ובצבע, בעט, עפרון ומכחול, עם ראייה ממקור ראשון ועם פרשנות מגוונת ומשכילה; והחוויה האישית והקולקטיבית שליוותה את ההתהוות של עם המתקבץ במולדתו של אלה העניקו לקריקטוריסט הישראלי פריבילגיות בלתי-נדלות ליצירה משולבת של הומור-נטו עם פרשנות פובליציסטית אותנטית, בשונה מהמצוי בשאר העולם.
הקריקטוריסט הישראלי לדורותיו רווה תקופות עדנה רבות, באשר לגודש ואינטנסיביות האירועים מבית, עוד משנות העשרים של המאה הקודמת, של הווי אוכלוסיה קטנה ומגוונת,
של וותיקים ועולים, של דתיים וחילוניים, של תשבץ עדות ממזרח ומערב, של ערבים ויהודים, של ימי רוגע ומתיחות ושל מערכות מדממות. כל אלה הזינו בשפע נושאי אקטואליה.
ואלה חזרו על עצמם והתרחבו כבמעגלים באים והולכים, מימי המאבק הציוני בשלטון המנדטורי, שנות מלחמת העולם השניה והשואה, המאבק על עצמאות המדינה, כינונה, ייצובה וביסוסה, העניקו כרי פעולה נרחבים לאמני הקריקטורה שלנו.
כאלה היו האבות המייסדים של הקריקטורה הישראלית, כאריה נבון החל משנות העשרים של המאה הקודמת, יוסף בס ויהושע אדרי משנות השלושים, והתגבורת של אנשי "המאפיה ההונגרית" שהגיעו לחופי הארץ לפני יותר משישים שנה, כדוש (קריאל גרדוש), זאב (יעקב פרקש) ושמוליק כץ, והעלו את הקריקטורה הישראלית לפסגות חדשות. רבים וטובים נוספים, כפרידל שטרן, רענן לוריא ופרי רוזנפלד, מפרי הארץ ומעליות חדשות העניקו מכשרונם לחיזוק תדמיתו של הקריקטוריסט פובליציסט הישראלי.
