בימי הזוהר שלה כעיתנאית נהגה פרידל שטרן להתחפש לדמויות שונות – לעוזרת בית, לכרטיסנית ופעם אחת אפילו לגבר – ולדווח לקוראים בנימה משועשעת על חוויותיה. "הייתי תיירת בארץ" היא הכותרת שרשמה על תיקיה בה נשמרו איורים לשתי כתבות, האחת מ- 1956 (התפרסמה בעתון "דבר") והשניה מ – 1974 (ב"ג'רוזלם פוסט"). הכתבות סיפרו על חוויותיה כתיירת אמריקאית מדומה ולוו בקריקטורות מקוריות כמובן. פרידל טיילה ב"גנים הפרסיים" בחיפה, התפעלה מחדר האוכל בקיבוץ גשר הזיו, בחנה מזכרות בעיר העתיקה בירושלים ובסופו של דבר נרמזה לתת טיפ למדריך התיירים הנמרץ. "זה היה ה'אני הישראלי' שלי שחווה את ההפתעה וההלם", היא כותבת על המפגש עם הארץ. אלא שלפרידל היה עוד "אני" אחד, כפי שמשתמע מדבריה – ה"אני המהגר". התערוכה "הייתי תיירת בארץ" מצביעה על הזהות הכפולה הזו ומבקשת להתחקות אחר ביטוייה ביצירתה.
פרידל, שנולדה בלייפציג ב-1917 ועלתה ארצה ב- 1936, השתתפה בהתלהבות – וגם באירוניה – בפרוייקט הגדול של עיצוב העבריות. בעבודות מוקדמות שלה משנות הארבעים ניכרת עדיין השפעתה של אסכולת הבאוהאוז, בוודאי בהשראת מוריה באקדמיה בצלאל. סגנונה האישי התגבש מאוחר יותר. בישראל של ימי הצנע, בעידן של תקשורת מוגבלת ואמצעי דפוס דלים, המציאה פרידל שטרן קו חדש שילווה אותה עד סוף חייה – בד בבד ממש עם חידושים דומים שמתרחשים בשדה האיור הבינלאומי. איוריה משקפים הלך רוח מודרניסטי: הקו גיאומטרי, שטוח במתכוון, חסכני בצבע אך עשיר בפרטים, ומשלב בין מסורת הרישום המהיר לעקרונות של עיצוב מופשט.
במהלך שנות החמישים והששים שכללה פרידל את סגנונה לדרגה וירטואוזית. היא ציירה קריקטורות לעתונים, כרזות למוסדות ממלכתיים, פרסומות וספרי מפות הומוריסטיים ששימשו כאמצעי תדמיתי למשרד התיירות. הקריקטורות שלה לא היו בדרך כלל פוליטיות במובן המפלגתי אבל תמיד היו פוליטיות בהקשר החברתי הרחב. בניגוד לאמנים אחרים בני דורה לא התעניינה פרידל ב"קו הישראלי" והתרכזה בעקרונות אמנותיים מופשטים. היא פיתחה סגנון פורמליסטי מובהק, נעדר סממנים מקומיים או פולקלוריסטים, ובמלה אחת: קוסמופוליטי. בזה היא נבדלת מקריקטוריסטים אחרים כמו דוש, שהתעניין בעיצוב הסמל הישראלי והוליד את "שרוליק", או דודו גבע שיצר מאוחר יותר את דמות הברווז.
מסוף שנות השבעים פרשה פרידל בהדרגה מעולם העתונות והתרכזה בעבודתה כמרצה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, שם העבירה את תפיסתה לדורות הבאים. בקריירה שנמשכה מעל ששים שנה הצליחה האמנית המחוננת הזו להשקיף על הישראלי ועל הישראליות בעיניים כפולות: מקומיות ובינלאומיות, שייכות וזרות, ויצרה קורפוס יחיד במינו בתולדות האיור הישראלי.
התערוכה הוצגה במהלך שנת 2012
